עלילה
ארבעה חברים שאפתנים בניו יורק, ואחד שנושא ומתמודד עם טראומה מתקופת הילדות.משקל חצי כבד
דמויות מעוררות אמפתיה-כואבת אינסטינקט-מגונן אמפתיה-מכלה, היקשרות-טראגית כעס-ותסכול
וייב רומנטי, אינטנסיבי, נבנה לאט.
טון מהרהר, יומיומי, בוגר.
רעיונות מרכזיים
- אובדן ויגון אובדן מחלחל לכל שכבה ברומן, מילדות גנובה עד לצער מצטבר של חברים ומשפחה, שעולה על גדותיו. האבל בסיפור הוא מצב כרוני, שמעצב מחדש, ומעצב שוב, זהות ומערכות יחסים לאורך עשרות שנים. עדות הרסנית, קבועה, לאהבה שחיה במקביל אליו.
- אדם מול עצמו המאבק המרכזי של הרומן מתנהל כלפי פנים: אדם נלחם בבושה שלו, בשנאה העצמית ובהרס העצמי הכפייתי, אינו ראוי לאושר או אהבה. ללא שליטה על חייו, למעט נזק עצמי. כל ההצלחות החיצוניות (עושר, יופי, חברים, משפחה, קריירה), לא מצליחות לחדור למלחמה הפנימית שלו.
- חברות ורעות עמוד השדרה הרגשי של הרומן הוא הקשר בין ארבעה חברים, כמו משפחה נבחרת לאורך עשורים. מלאים בנאמנות, תסכול, מסירות. וביחד עם משפחה מאמצת מציגים כוח יפהפה ומגן מפני אכזריות העולם. אחת השאלות המרכזיות של הרומן היא: עד כמה רחוק האהבה בין חברים יכולה להגיע? ארבעת החברים הם גבריים, ויש מעט דמויות נשיות בסיפור. הרומן משתמש בהרכב הזה כדי לבחון גבריות מודרנית, אהבה בין גברים, אינטימיות בין גברים, חוזק וחולשה בין גברים.
החוויה שלי (כי שאלת)
קראתי רומן רחב וחסר רחמים; חקירה מתמשכת וחסרת פשרות של טראומה, הרס עצמי וגבולות אהבה מול נזק בלתי הפיך. דגש על בלתי. אהבתי מאוד ככל שהרומן מתקדם, הוא מתכנס לתוך נפש של דמות אחת ומאפשר שקיעה - כמעט פיזית - בהישרדותה; אינטימיות כאב כמעט בלתי נסבלת. הספר מעורר הרבה מחשבות על טראומה, ועל המשמעות של אהבה, וחברים, ומשפחה. על מה מספיק, ומה חסר סיכוי. הסיפור סוחף, עמוק, קריא, מטלטל. מעט דמויות; הרבה פרטים. דיוקן מלא רוך של אהבה נטולת תנאים ומשפחה חדשה מול חושך מוחלט. אבל כדאי שתדעי הרומן גרפי, ולא חוסך בתיאורים של התעללות, פגיעה עצמית והרחקת חברים; אולי תמצאי את זה מניפולטיבי, אולי תרגישי שזה מתיש, אולי תסכימי עם הביקורות שהספר הוא פורנוגרפיה של סבל. שורה תחתונה: הדעות סביב הספר חלוקות, ואני שייך למחנה האוהד. הרעיון הבסיסי מקורי ומעורר מחשבה. הסיפור כתוב היטב, והאינטימיות עם הדמות הראשית מוחלטת.
רוצה עוד קצת?
- נתקלתי במעט מאוד ספרים כה שנויים במחלוקת ביקורתית. חלק משבחים אותו כיצירת מופת של טבילה רגשית, וחלק קוראים לו פורנוגרפיית טראומה מניפולטיבית של הצטברות בלתי פוסקת של התעללות ללא תובנה.
- ריאליזם: לא חסרים ספרים בקטגוריה של "גברים לבנים מיוסרים", אבל הספר הוא שיעור בקיצוניות. תיאורי עושר ראוותניים מול אסתטיקה של פגיעה וניצול.
- הרומן נחשף לאט, סיפור הרקע של הגיבור הראשי נמתח למאות עמודים ובצורה מעוכבת, מדודה, כמעט בחוסר רצון, באופן שמשקף את האופן בו ניצולי טראומה חושפים את ההיסטוריות שלהם: לאט, ללא מוטיבציה, ולא בסדר כרונולוגי.
- הסיפור מתרחש בניו יורק, אבל נטול זמן אבסולוטי (למרות תקופת הזמן הארוכה שהרומן מכסה, אין אירועים פוליטיים או אזכורים טכנולוגיים), ובמידה מסוימת גם לא מעוגן למיקום. התחושה שנוצרת בקריאה היא מציאות חלופית, מבודדת, עם תשומת לב בלעדית לתהליך שעובר על הדמויות.
- שם הסיפור עובד בכמה שכבות. הוא אירוני במובן שהספר מתאר עשורים שלמים, על פני 800 עמודים. במקביל הוא מביט בחיים של בן אדם אחד, דרך מיקרוסקופ, ועושה זום-אין ככל שהעמודים חולפים. בנוסף, הוא שם בפרופורציה, כמעט מכעיסה, שכל הסבל מתכנס לחיים קטנים ולא משמעותיים - כפי שהגיבור הראשי תופס את עצמו. ולסיום, החיים הקטנים שמצליחים לפרוח ולהצליח הם כמו נס, בהתחשב בתנאים ההתחלתיים של הגיבור.
הצהרת ב.מ.
בִּי-מָא לא כתבה את הטקסט. אבל אתמול היה לי משהו הזוי, שאני חייב לשתף. שוחחתי עם מישהי בוואטסאפ על הספר הזה. ובין השאר שלחתי לה שתי הודעות. ההודעה הראשונה ארוכה (שלא אכתוב כאן בגלל ספוילרים) אבל היא -> כללה -> הרבה -> חצים (כתבתי מהלפטופ). ההודעה השנייה היתה: "כאן: לא ממש." הבחורה האשימה אותי שהצ'אט כתב את ההודעות האלה, לא הייתה מוכנה לסגת מהדעה הזאת, וגם האשימה אותי בגזלייטינג. מישהו צריך לכתוב מחקר על הפרנויה סביב ב"מ. וכדאי להשתמש ב-chat כדי לעשות את זה.