I Who Have Never Known Men - Jacqueline Harpman

החוויה שלי (כי שאלת)

קראתי דיסטופיה מינימליסטית, בלי פוליטיקה, בלי רומנטיקה, בלי הסברים. הריקנות היא המהות. אהבתי את האלגוריה על קיום, בדידות, ומה זה אומר להיות בן אדם. פרוזה שמרגישה כאילו נכתבה באולם ענק וריק, עם שולחן כתיבה במרכזו. אבל הספר, דרך הגיבורה שלו, קר, מעורפל, שואל הרבה שאלות, ומשאיר לך לתת את התשובות. בקיצור ספר חזק, קולע, אלגוריה קיומית, מה יש לא לאהוב.

רוצה עוד קצת?

• הרומן הוא אלגוריה שמזכירה סיפורים כמו על העיוורון והגלגול, בהם האנשים מתעוררים לעובדה מוגמרת, ללא סיבות, היסטוריה או הכנות, ונאלצים להתמודד עם חיים, שמאופיינים לא רק בנסיבות, אלא גם בבדידות, איבוד זהות וחיפוש משמעות.
• גם כאן, האנונימיות של הדמויות והמקום מרימות את האלגוריה לכמו מעשייה אקזיסטנציאליסטית אוניברסלית.
• בנוסף לכל זה, יש ממד נשי בולט בסיפור, שחוקר לא רק את ההתמודדות הנשית אלא גם את המהות של הקיום האנושי-נשי (כפי שהכותרת מרמזת).
• אפרופו גברים והזווית הפמיניסטית של הסיפור: למרות שאין דיאלוגים, הגברים שותקים תמיד.