הזיכרון המשמעותי הראשון שלך לא מעלה בך רגשות חיוביים.
את בטיול בכנרת עם סבא וסבתא, ואולי כמה דודים. ההורים שלך לא נמצאים. הם בדרך כלל מצטרפים בסוף השבוע.
את מבלה את רוב השבוע לבד, כי אין ילדים בגילך במשפחה. את מרגישה בסדר עם זה. את מעסיקה את עצמך יום-יום. לפעמים בבריכה, רוב הזמן בים. הקמתם אוהלים גדולים ומרובעים על משטח חול, פונים אחד לשני, בחלקה שהוקצתה לכל משפחה. במרכז הרחבה, יש שולחן ענק, עליו מוגשות הארוחות.
בזמן שהסתובבת בין אוהלים ומשפחות אחרות, שמעת מישהו מתלונן שהחול נכנס לכל מקום. ומישהו אחר ענה לו: "תפזר מעט מים עם צינור, כמו טפטוף קל". לא ידעת למה זה טוב ואיך זה פותר את הבעיה של החול.
יותר מאוחר, עדיין באותו יום, שמעת את סבתא שלך מתלוננת על אותו דבר. אנשים שנכנסים ויוצאים מהאוהל מפזרים חול, בזמן שהאוכל מוגש על השולחן. אמרת: "אפשר לפזר מים עם צינור, לטפטף על החול".
סבא שלך, וסבתא שלך, ואת זוכרת גם אנשים אחרים, הסתובבו אליך. אחד מהם הסביר לשני למה התכוונת. סבתא שלך אומרת: "איזו נכדה חכמה יש לי".
את זוכרת את ההרגשה הטובה שהרגשת באותו זמן. אבל עם השנים ההרגשה הזאת התחלפה בהרגשת רמאות וזיוף.
בצורה אירונית, היא לא הייתה סבתא ביולוגית, אז כשהיא קראה לך "הנכדה שלי", היא גם לקחה קרדיט על רעיון לא שלה.
⁂
הזיכרון השני מהכנרת, אולי באותו טיול, אולי שנה אחרי. בטוח לפני כיתה א'. הפעם זה סוף שבוע. ההורים שלך איתך. את יודעת שזה סוף שבוע, כי סבא שלך אמר לך שהחופים מלאים באנשים, בניגוד לימים האחרונים, ואת צריכה להיות זהירה, ולא להסתובב לבד, כרגיל, ולא ללכת לאיבוד.
את זוכרת את זה, כי הסתובבת לבד, כרגיל, והלכת לאיבוד. מצאת את עצמך מוקפת בים אנשים ומשפחות. לא ידעת איך לחזור, אז המשכת ללכת. מתישהו, איפשהו, משפחה כלשהי קראה לך, ושאלה אותך למה את מסתובבת לבד. את זוכרת את השאלה. את לא זוכרת את התשובה. שאלו אותך אם את רעבה. את זוכרת שהיית בעיקר עייפה. את זוכרת שאמרת כן.
ישבת לאכול איתם. את לא יודעת כמה זמן עבר.
ניידת משטרה עצרה ליד החוף. ירדו ממנה שתי שוטרות. הן קראו ברמקול לבן את שמך. המשפחה המאמצת שלך סימנה להם לבוא. הם הגיעו, וכולם דיברו עם כולם.
השוטרת ניגשה אליך, ואמרה: "בואי מתוקה". היא הרימה אותך בשתי ידיים, פלטה אנחה, ואמרה לך את מה שאת זוכרת עד היום: "את יותר כבדה מאיך שאת נראית. האכילו אותך טוב כאן."
את לא זוכרת את התגובה של ההורים שלך. את זוכרת שלא אכלת יותר כלום באותו יום. ההרגשה הרעה שליוותה אותך כשחזרת, לא עזבה אותך בכל פעם שהזיכרון הזה צף. עם השנים ידעת לתת לה הרבה שמות, וגם להסביר אותה בהרבה מילים, אבל באותו זמן, את זוכרת רק מחנק בגרון.
צרי לי זיכרון (סמבה עצובה) הוא ילקוט קטעים שעדיין לא הושלם. הקטע הבא יפורסם בקרוב.