הפסיכולוג שלך ביקש ממך לכתוב זכרונות ילדות, כאלה שנשארו איתך עד היום: "אל תחשבי מה חשוב לי." הוא אמר, "תבחרי כאלה שעדיין מעוררים אצלך רגש בצורה בולטת. נסי לחשוב על מה שהרגשת. תכתבי את זה בצורת סיפור, אבל אל תוסיפי פרטים שאת לא זוכרת; מה שאת לא זוכרת, חשוב כמו מה שאת כן זוכרת."
כתבתי בדיוק מה שהוא אמר לך, כי עם השנים השתמשתי בזה בעצמי עם אנשים שפגשתי על הדרך. לא כפסיכולוג (מה לי ולזה) ואפילו לא כדרך היכרות. האם שברי זכרונות – כנראה מטושטשים ואמינים במידה המוגבלת שהמוח מאפשר לנו – באמת דרך מהימנה להכיר מישהי? זאת שאלה. האם הם עוגן, קשור בשרשרת גמישה נמתחת מהעבר להווה, בזמן שהספינה מנסה בכל כוחה לקרוע אותה, להתנער ממנה, ולהגיע ליעד אחר? זאת גם שאלה. או שאולי הם דגל מעל אותה ספינה, רישום ביומן, מניפסט – מכאן באתי, וזה מי שעל הסיפון – ואם ארצה, אוריד את הדגל, אזרוק את היומן, ואמשיך לשוט בימים כפיראטית? זאת שאלה נוספת.
יש לי עוד כמה שאלות.
האם הזיכרונות – או שאולי בשלב הזה כבר אפשר לקרוא להם "הסיפורים" – שלנו הם שורשים, או קעקועים, או מסכות? ואם הם מסכות, מי מפחד יותר לחשוף אותן בצורה אותנטית: אני, או את? שאלה. והאם “אותנטיות” היא נאמנות לפרטים, או נאמנות לרגש? ואם הרגש נכון אבל הפרטים שקריים, מה את מציגה כשאת מספרת? ואם הפרטים מדויקים אבל הרגש מת, למה את ממשיכה להחזיק בהם כמו קבלות ישנות? גם שאלה.
אולי אפשר לבחור את המקור, כמו שאפשר לבחור את היעד. אולי הזיכרונות-סיפורים שלך, מאפשרים לך להחליף את הדגל, לשכתב את היומן; אולי להתחזות לרגע למישהי אחרת, מישהי שעומדת ליד הילדה הקטנה ההיא, בצד השני של המים, מניחה יד על הכתף שלה, ואומרת לה שהיא יכולה לשחרר את השרשרת.
⁂
צרי לי זיכרון (סמבה עצובה) הוא אוסף הזיכרונות-סיפורים שלך, שלי, של אחרות; אוסף שברים, קצת מטושטשים, אמינים במידה המוגבלת שהמוח מאפשר לנו.