ביום השני על דרך ההימלאיה, הנסיעה הרגישה לאֵיתָן (במלרע) כמו עקירה מהקרקע, כמו התרוממות איטית מהאדמה, כמו קריאת תיגר על כוח הכבידה.
היום הראשון היה קליל. הוא, בליווי נהג צמוד (או שאולי זה הנהג, בליוויו?) עזבו את מַנָאלִי מוקדם בבוקר, על כבישי אספלט יציבים, טיפסו במעלה עמק, בין עצי אורן תמירים ואוטובוסים מלאים תיירים. "תיירותי", זאת מילה מתאימה יותר מאשר "קליל". היום הראשון היה תיירותי. עצר איפה שעצרו, צילם את שצילמו.
היום השני לעומת זאת, עולם אחר. בעוד אוטובוסים הסתובבו חזרה, הוא המשיך הלאה, אל העיר לֵהּ. מעברי הרים נוגסים בשמים, משאירים מאחוריהם רצועות כביש שבור ושלג מלוכלך. מים שוטפים דרכי עפר, שיירות משאיות מתעקלות סביב פניות, נהגים בודקים סחף וחצץ, מדברים ביניהם על נתיבי מעבר, חוצצים בין פסגות לתהומות.
איתן ישב ליד הנהג, ראשו צמוד לזכוכית, עדשת מצלמה התנדנדה מרצועה. טוק. פלסטיק היכה פלסטיק. טוק. טוק. רעש לא הסיח את דעתו. גם לא המהום מתנגן של הנהג. גם לא הרי גרניט עצומים. הוא היה מרוכז בתוך עצמו, הראש שלו עבד קשה, הוא לא הפסיק לחשוב על עבודה.
לפני הנסיעה הגיש תוכנית מהפכנית להנהלה: טכנולוגיות חדשות, צמצום עלויות, שווקים חדשים בחו"ל – בהובלתו. הגיש – ויצא לחופש; יצא לחופש – עם הבטחה לתשובה תוך שבוע; תוך שבוע – כלומר היום.
הנהג הצביע על דרדרת בכביש לפניהם, חומת הגנה נשברה, והר לקח פיקוד על דרך, "פה, צריך לעבור לאט."
"לא." איתן ירה במהירות.
הנהג האט בכל זאת. הוא לא שאל, והוא לא ציפה לתשובה.
אבק חדר לכל תפר וכל חריץ, לפתחי אוורור, לגרון. בחוץ קפוא, אבל שמש קשה ולבנה חיממה פנים רכב דרך זכוכיות. איתן לגם פעם אחת מים פושרים-מתכתיים מבקבוק. בלע פעמיים. המבט שלו נשאר קדימה, כאילו הוא חלק מהנהיגה, תחליף בינוני לחוסר יכולת. לחץ עמום התיישב בבסיס הגולגולת.
טלפון רטט בקצרה בכיס.
הוא שלף אותו, מודאג. תשובות חיוביות נשלחות בצרורות. מייל ראשון רישמי, אחריו מבול סֵמֶסִים, תיאומי פגישות, התנעות פרויקטים, שאלות, הַשָּׂגוֹת. תשובה שלילית מגיעה כמתנקש. בודדה, לקונית, לא מנומסת. אחריה מצפה לו שגרה או עזיבה.
הוא הדליק את המסך.
הודעת מערכת: שימו לב, אתם בחבל לַדָאק יתכנו בעיות תקשורת. הקליטה עשויה להיות משובשת.
אין הודעה מכוח אדם, אין הודעה מהמנכ"ל, אין אפילו קליטה. רק מפעיל סלולרי שמזכיר לו איפה הוא נמצא.
הוא שמט יד, הניח טלפון במושב דלת. להחזיר לכיס דרש אנרגיה שאין לו. אדרנלין צנח והשאיר אחריו תשישות ובחילה. קיבה התכווצה, דוחה את קיומה, מסרבת מראש לקבל מזון או מים.
"יום קשה היום," הנהג אמר, מסובב את ההגה בחדות, מתחמק מסלע במרכז דרך, "כמעט שיא הגובה."
אחר צהריים, גסטהאוס בודד הופיע בתוך שממה חומה, בהירה. צל ארוך נמתך מהרים אימתניים, רוח מכה בפנים, יבשה עד כדי סדקים בשפתיים.
הוא ירד מהרכב.
הקרקע הייתה ישרה, אבל הרגליים שידרו אחרת. שרירים בערו מחומצת חלב, כמו אחרי ריצה. ריאות משכו אוויר, ואוויר נכנס, אבל… כלום לא קרה. חלק במוח שלח פקודת היפרוונטילציה, והוא נשם עמוק ומהר, עם תחושת חנק שסירבה להשתחרר.
"תה," קבע הנהג, סוגר את הבגאז'.
"לא."
חדר בקומה שנייה הריח מעץ יָשָׁן. הוא זרק את התיק והסתכל על המיטה, אם הוא ישכב עליה עכשיו, הוא לא יקום. איתן לקח מצלמה ויצא החוצה.
נקודת תצפית משכה את תשומת ליבו, כמה מאות מטרים משם. הוא פנה אליה בצעדים איטיים.
איתן לא סיפר לאף אחד על העבודה, על הלחץ של השבועות האחרונים, על התוכנית שהגיש, על התשובה שהוא מצפה לקבל. לא לי (אני שמעתי על כל הסיפור רק בדיעבד), לא לאלי, לא למשפחה, לא להדס.
לחץ עמום בראש הפך למלקחיים מאחורי עיניים – התרחבות כלי דם, ניסיון נואש לספק חמצן. הוא הביט בידיים שלו. אצבעות נפוחות, בצקתיות, עור מתוח סביב פרקים. הוא הרגיש סחרחורת, נשימה מהירה ועמוקה, רק חצי דרך לנקודה. הוא צילם שתי תמונות וחזר לחדר.
בחלל משותף הגישו ארוחת ערב קלה, קבוצת מטיילים ישבה סביב שולחן ושוחחה בעליצות. הנהג צץ מולו, קרוב מידי לפרצופו. "מרק. טוב לכוח."
"לא." ענה לו. "תודה." נזכר להוסיף. הוא אמר תודה עד עכשיו?
הנהג חייך, פינה מעבר לחדר.
איתן לקח כדור, נפלה עליו עייפות כבדה, נרקוטית, שהפילה אותו למיטה, מכוסה בצמרמורות, מעליהן בגדי יום, שמיכת צמר, וחשכת חדר עוטפת הכל. הוא חשב לבדוק את הטלפון.
⁂
24 שעות אחר כך, איתן, בליווי נהג צמוד (או שאולי זה הנהג, בליוויו?), גלש מטה לכיוון נהר האִינְדּוּס.
הוא לא זכר הרבה מהלילה. נשימות הלכו והעמיקו, הלכו ונחלשו, עד לעצירה מוחלטת. הוא התעורר מספר פעמים בפניקה של חוסר נשימה מוחלט. בסוף המוח התייאש, או שאולי הכדורים עזרו, והוא ישן רצוף עד לפנות בוקר, עד שהנהג העיר אותו לצאת לדרך. לחץ מאחורי רקה נעלם, ומתחושות הלילה הקודם נשארה רק הרגשת נִמְלוּל לאורך הגוף.
מדבר קפוא התחלף למדבר מסוג אחר, צרוב שמש, בגווני סגול וחום. שורות עצי צפצפה דקים נמתחו לאורך נהר מתפתל בתוך יובש הררי. כביש שבור התחלף באספלט שחור וחדש, וגם קיבל נתיב נוסף במתנה, חותך בסיסיים צבאיים אינסופיים, וסְטוּפוֹת לבנות עומדות בצידיו דוממות ובודדות.
ריח חריף של דיזל שרוף התערבב באוויר עמק דחוס יותר ומתוק יותר. באופק, ארמון לֵהּ תלוי על צלע הר, משקיף על עיר כמו בסרט פנטזיה.
בכיס מכנס, טלפון רטט. קליטה חזרה. רטט ארוך ויציב. אחריו עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. רצף שלא נגמר.
איתן חייך, והתרווח במושב.
⁂
שיר למחלת גבהים
אמרו לי לקחת את זה איתך לאט,
אמרו לי לא לרוץ מהר,
אמרו לי כמה בוגדנית את,
אז למה אני לא עוצר.
הסבל שווה,
אחיה את ההווה,
ואמות עם חיוך,
על פסגה, שפוך.
את אומרת אל תדאג, יהיה טוב.
את אומרת אתה לא לבד, אתה קרוב.
את אומרת אי אפשר אחרת, די לחשוב.
כשאני איתך אני מלא בעקצוצים, (זה בסדר)
את ממלאת אותי חלב, (זה בסדר)
אני לא מחפש תירוצים, (זה בסדר)
אבל אני מוכרח לשכב (וזה בסדר).