אחרי חצות, את במחלקה ראשונה, במעבורת לילית מפוארת בין אוסלו לקופנהגן. עם כל הכאוס שֶׁשּׂוֹרֵר עכשיו, ושדה תעופה שנסגר לפרקים, בקושי הצלחת לצאת מהארץ. את כבר חצי יממה במעברים, נשארה עוד חצי יממה לפנייך.
המעבורת נראית כמו קומה במרכז קניות אירופאי – תאורה רכה, רצפות מבריקות וחלונות ראווה גדולים. רק חסרה מספרה טורקית. את מדלגת על חנויות בגדים וְתִיקִים, ונכנסת לדיוטי פרי מאובזר מלא בשמים, שוקולדים ושתייה חריפה; לוקחת לעצמך בקבוק ג'ין גדול ובקבוק סודה קטן, משדרת לעולם את הפרופורציות העכשוויות שלך.
את שוקלת לחזור לחנות התיקים, לפצות את עצמך. את לא מרגישה שיש לך על מה. אולי לקנות לה משהו? הכל כאן נראה מוגזם, גם עולה בהתאם; הדבר האחרון שאת רוצה עכשיו זה לחזור אליה עם משהו יקר. הנה משהו שלא יתקבל יפה.
את לוקחת קפה בשבע יורו, מבקשת כוס פעמית לג'ין, לוקחת מקל ערבוב מעץ – מעט הסודה שתטפטפי פנימה לא תערבב את עצמה – ועולה עם הכל לסיפון.
בחוץ שקט, וקר, ורוח מפזרת שיער, מתאימה אותו לכאוס שהשארת מאחור. מסביב מים שחורים, ובאופק אורות עוקבים אחר קווי חוף. את עומדת רגע ליד מעקה ומביטה מטה. גלים מתנפצים על דופן, וריח דלק מתערבב עם ריח אצות. גלים וריח אצות נותנים לך הרגשה מנחמת ומטרידה באותה מידה. אף פעם לא למדת לשחות.
את מניחה שתייה על שולחן עגול, מתיישבת לידו, מקווה שהמעבורת יציבה לפחות כמוך. מוציאה טלפון מתיק צד, ומחזיקה אותו ביד. על מסך שני שעונים. שעה נוכחית עשרים דקות אחרי חצות, שעה בישראל עשרים דקות אחרי אחת.
כבר מאוחר מידי להתקשר. היא שונאת שאת מתקשרת מאוחר. כאילו זאת מחשבה בדיעבד. מחשבה שמגיעה בסוף יום. כמו ניקוי פנים. כמו רוטינת יופי לפני שינה. כמו להשתין לפני שאת נכנסת למיטה. הנה משהו שלא יתקבל יפה.
איש צוות נורווגי או דני פותח דלת, מסתכל עליך. לא שואל אם הכל בסדר. הבעת פנים שואלת אם את צריכה משהו. מבט מביע דאגה. חיוך אוטומטי אותנטי. לְבוּשׁ מחויט, לא מרובע.
היית מזדיינת איתו. ואם היה שואל בקול מה את צריכה, זה מה שהיית עונה. הנה משהו שלא יתקבל יפה.
באיזה שלב אתן עכשיו? מותר לך להזדיין עם אחרים? את צריכה לספר לה מראש? את צריכה לבקש רשות? או ליידע? מותר לך עם גברים ולא עם נשים, או שזה הפוך? את צריכה להעמיד פנים שזה סתמי?
הוא סוגר דלת ונעלם. טלפון רוטט בכף ידך, מושך את תשומת ליבך.
צבע אדום, אזעקות במרכז.
עכשיו כבר אין לך ברירה. את חייבת להתקשר. למה את תמיד מחכה עד שנגמרות לך האפשרויות. עכשיו זה ישמע שאת מתקשרת בלית ברירה. הנה משהו שלא יתקבל יפה, למרות כוונה טובה.
את סופרת שתי דקות, לפני שאת מתקשרת. אבל הודעת טקסט מקדימה אותך: "אני בסדר."
הסיכויים שלך הולכים ופוחתים מרגע לרגע. להתקשר עכשיו זה כבר מיקרו-אגרסיה. מלחמות נפתחו על פחות. מחר את צריכה להרצות על "קבלת החלטות מהירה בתנאים של חוסר וודאות." אם אירוניה היתה יודעת לשוט, היא היתה קפטן של מעבורת בין אוסלו לקופנהגן. את מתקשרת.
היא עונה מיד, צלצול ראשון, אף פעם לא סימן טוב. "מאוחר אצלך, לא?" היא אומרת בלי להגיד שלום. קול חלול ומהדהד בין קירות בטון, מעקות ברזל, עובר בין אנשים שנושמים אותו אוויר. היא בחדר מדרגות.
"כמה גרוע היה הפעם?" את שואלת.
"לא היו נפילות לידנו," היא אומרת, "אז לא גרוע כמו שגרוע יכול להיות."
"אני מצטערת שאני לא שם."
"אני יודעת, וגם אין לך מה להיות פה, את לא יכולה לעצור טילים."
"אנחנו צריכות לעבור לדירה עם ממד, לפחות." את אומרת, שוכחת לרגע שאת לא מדברת עם מנהלי חברות, שאפשר להגיד להם דברים מובנים מאליהם, בכנסים יקרים בקופנהגן, והם יהנהנו בהסכמה, וגם יגידו לך כמה את מבריקה.
"בלתי אפשרי להשיג עכשיו דירה עם ממד." היא עונה; היא לא טועה.
"עם מספיק כסף אפשר להשיג הכל." את אומרת; גם את לא טועה – אתן מדברות שפות שונות.
"את לא יכולה לשלם כל הזמן, על כל דבר." היא אומרת, שוב בשפה שלא מובנת לך.
"אז בשביל מה אני עושה את כל מה שאני עושה?" את שואלת.
"לא יודעת, למה באמת?" היית צריכה לראות את זה בא.
פעם העולם שלך היה קטן. דירה קטנה, רק אתן, לימודים, מבחנים, יוגה ביחד, חלונות פתוחים, שרוולים מופשלים, מנקות ושרות מֶק מִילֶר בקולי קולות. היום העולם שלך עדיין מרגיש קטן, אבל בצורה אחרת, יום אחד באוסלו, למחרת בקופנהגן, עוד יומיים בפרנקפורט. עולם קטן, ואיכשהו פחות צפוף.
"אולי תבואי לכאן?" את מציעה, אבל יודעת את התשובה מראש, "אני יכולה לקנות לך כרטיס, תהיי כאן מחר בבוקר." לא היית צריכה להגיד"לקנות". זאת מילה משפה אחרת. הנה משהו שלא יתקבל יפה.
"בשביל מה?" היא שואלת, הפעם מבלי לצפות לתשובה, "את עסוקה מבוקר עד ערב, ואני אהיה כלואה בעיר זרה. בשביל הרגשת ביטחון מזויפת עם ארוחת בוקר?"
"תגידי לי לעצור הכל. אני אעצור ואחזור הביתה."
"בטוחה בזה?" היא שואלת, וזה נשמע כן וסקרן, לא נושך, וזה מעציב אותך אפילו יותר. היית מעדיפה לכעוס.
"אני חושבת שכן," את מהססת, יודעת שהיא לא תתפוס אותך במילה, ואולי זאת הבעיה. זרמים תת קרקעיים תחתיכן. הֲבָנוֹת שלא נאמרות בקול. "הסכמים," כפי שהפסיכולוג שלך אמר. מה את יודעת על כל זה? מה את יודעת בכלל? כבר עשור שאת מכניסה לעצמך לראש: דברים שאת יודעת עולים לאחרים כסף. הידע שלך מטבע עובר לסוחר. ואם תהיי לרגע אמיתית, ואם תשתמשי באותה שפה שאת מכירה, המסקנה היא יחידה ובלתי נמנעת: בקשר הזה, את לא יודעת כלום ואת טועה רוב הזמן. ואולי הגיע הזמן שתגידי את זה בקול.
"אני לא יודעת, " את ממשיכה, "אני לא יודעת אם אני יכולה לעצור. אני לא יודעת אם אני יודעת איך. יש את כל הזרמים האלה, והקרקע שאנחנו עומדות עליה. וזה מתחת. ומסביב יש לי חומות…" את נותנת למשפט לגווע, לא בטוחה לאן את רוצה להגיע. יודעת שהוא לא מובן.
את שומעת אותה נעה ברחבי בניין, וזה גורם לך גם לקום מכסא, לאסוף את מה שנשאר מג'ין וסודה, ולהכנס פנימה. לפני כן את נעצרת שוב ליד מעקה. שוב מביטה למטה, לגלים, נותנת לריח אצות למלא אותך.
חולפת בך מחשבה מהירה שכבר חלפה בך עשרות פעמים. את מכירה את המחשבה היטב, בצורה אינטימית. כל חלק וחלק שלה; את אפילו לא צריכה לחשוב אותה במלואה. רק מעלה אותה מתת-מודע למודע, נותנת לה להציץ, ומחזירה אותה פנימה, לא מתוך פחד – את לא נרתעת ממנה, את מתחברת אליה, היא שלך – אלא מתוך יעילות, אין טעם לחשוב את כולה, אם את יודעת מה יש בסופה.
בצד השני של הקו דלתות נפתחות ונסגרות, אולי של דירה, אולי של שירותים, אולי חדר שינה. את מחפשת פינה שקטה לשבת בה. רוב הנוסעים הלכו לישון. חללי ישיבה ריקים, בית קפה סגור, חנות משקאות עדיין פתוחה. מספר אנשי צוות מנקים.
קולות רקע דועכים משני צידי קו, שתיכן התמקמתן, כל אחת בעולמה, מוכנות לשלב הבא של השיחה.
"מה אני יכולה לעשות?" את שואלת, מנסה לתת לעצמך את הטון הכן והסקרן ששמעת קודם, "עכשיו, הכוונה. לא שבוע הבא, לא כשאחזור."
"דברי איתי כשאת בחדר. דברי איתי בין לבין. אל תחכי לסיים את ההרצאות, ואז את ארוחות הערב, ואז את השתייה ואת הסיבוב בעיר עם לקוחות פוטנציאלים. תראי לי שאני קיימת גם באמצע היום שלך."
את חושבת על זה. היא נותנת לך לחשוב על זה. קל לך להגיד לה "כן", זה החלק הקל בקשר שלכן. החלק הקשה הוא להבין מה היא רוצה, ומה היא מבקשת. ועכשיו כשהיא אומרת את זה בצורה ברורה, הכדור אצלך. את יודעת שזה יהיה קשה. כשאת בעבודה, את בעבודה (היא שונאת כשאת אומרת לה את הטאוטולוגיה הזאת). את לא חושבת על שום דבר אחר. היא לא מבינה את זה. היא דורשת משהו שהיא לא מבינה.
אם תגידי "לא", מה יקרה? האם הכל ייגמר? האם זה כמו לקפוץ מעבר למעקה?
אולי יקרה ההיפך? אולי תישחו יחד, במציאות חדשה שתיווצר. מציאות בה את אומרת "לא", היא מתמודדת עם "לא", ואת מתמודדת איתה מתמודדת עם"לא". האם זאת תהיה מציאות טובה יותר, משמחת יותר, מספקת יותר?
"אני יכולה לעשות את זה," את אומרת. היא אומרת תודה; היא אומרת שהיא עייפה; היא אומרת שהיא הולכת לישון; היא אומרת נדבר מחר. את אומרת לילה טוב, והשיחה מסתיימת.
אנשי הצוות נעלמו. נשארת רק את ומוכרת בחנות משקאות. את שוקלת אם לקנות בקבוק נוסף, מתאים לכוס וחצי, ונמכר ליד קֻופָּה, אבל מחליטה שאת מעורפלת מספיק לשינה יציבה.
את מכניסה טלפון לתיק. את מוציאה טלפון מתיק. את מחפשת "שיעורי שחייה למבוגרים, תל אביב."
על ספינה איטית לסין הוא ילקוט קטעים שעדיין לא הושלם. הקטע הבא יפורסם בקרוב.