ערכת התנעה: איך להתחיל עם - אוקטיביה באטלר

את רוצה לקרוא את אוקטיביה באטלר. תמיד רצית, ולא ידעת איך להתחיל. את רוצה משהו מסודר. את רוצה דייט ראשון נגיש, לא משהו מחייב; את רוצה ספר להיכרות. את רוצה להבין על מה הרעש. את רוצה ספר שני שידרוש ממך יותר; את רוצה להיות מתוגמלת בהתאם. אולי את רוצה אהבה. את רוצה להכיר לעומק. את רוצה להתחייב. זה לא מספיק לך. את רוצה גם גיוון. את רוצה ספר שלישי יוצא דופן. את רוצה משהו שונה, אבל יפה. קחי ממני כמה המלצות.

⁂

מה את חושבת על סיפורי השראה? אם את כמוני, אין לך כוח אליהם. את לא מחפשת מוטיבציה, את אוהבת את התירוצים שלך, ואת לא רוצה לשמוע על מישהי שתביך אותם. 

אני על הספה, וכבר מאוחר; מעמיד פנים שאני נח (את מבינה במנוחה לפני שינה, אני לא צריך להצדיק את הבחירות שלי) אבל מחליק אגודל על פני מסך, צד משפטים נקיים. אני מגיע בטעות לפסדינה, בקליפורניה, שנות החמישים.

⁂

גּ'וֹנִי, ילדה ביישנית, שתקנית, תקועה בתוך עצמה, גבוהה בצורה לא שגרתית, כמעט מטר שמונים, מושכת תשומת לב שהיא מעולם לא ביקשה, ובנוסף להכל – גם דיסלקטית. סיכויים בבית ספר קלושים, סיכויים חברתיים – בלתי אפשריים. נכנסת עם אמא שלה לבתי עשירים מהדלת האחורית, עוזרת לה לנקות ולהיות שקופה פחות. 

יש לה גם חיים אחרים, בספרייה המרכזית. הבניין היחיד שנותן לך אישור להתקיים באיזו צורה שמתחשק לך. גם את היית הופכת אותו לבית שני. גם את היית קוראת לו "אונברסיטה פתוחה."  אל תתרגשי, אני מאמין שכאן מסתיים הדמיון. 

גּ'וֹנִי בת 9, והיא צופה בסרט בינוני. היא מרגישה בוז. אני יכולה לכתוב משהו טוב מזה. ואז היא שואלת את עצמה ואת היקום: רגע, מישהו קיבל על זה כסף?

גּ'וֹנִי בת 9, והיא מתחננת למכונת כתיבה. היא מקלידה בשתי אצבעות: טאפ, טאפ. את יכולה לשמוע אותה?

גּ'וֹנִי בת 9, והיא חיה שנה במדבר. מבלה את הזמן עם סבתא. אמא שלה מכניסה דיירים לחווה, לשלם חשבונות. פנסיונרים, אנשים שקטים. אחת מהם אישה מבוגרת, קוראת מחשבות בקרקס. אם הייתי כותב על זה סיפור, היית אומרת שהוא נשמע מזויף.

האשה, קוראת המחשבות מהקרקס, היא הקהל הראשון של גּ'וֹנִי. אישה עם עבר מספיק מוזר, ועם סבלנות לשבת ולהקשיב לילדה גבוהה וגמלונית, שמתאמנת לספר סיפורים בקול רם. חברים לא היו לה, אמא שלה עייפה מידי; סבתא שלה אמרה לה יותר מפעם אחת, שבחורות שחורות לא יכולות להיות סופרות. 

השנים הבאות הן מונטאז' של עבודות קטנות ומשעממות, היא לא מוכנה לעבוד בשום דבר שיגזול ממנה דמיון וכוח מחשבה. היא שוטפת כלים, מסדרת מחסנים, מטרידה בטלמרקטינג. היא בודקת צ'יפסים במפעל, רואה אותם מחליקים על מסוע בחזרה אינסופית, מחזיקה בכוח כתפיים, שרוצות לטפס מתוך גוף ולהתפטר בשמה. היא צריכה לשיר כדי לא להירדם, כי העבודה האמיתית שלה מתחילה באמצע הלילה. 

החוק שלה פשוט: היא קמה בשתיים לפנות בוקר, כל בוקר, וכותבת עד שהיא נשחקת.

חשבת שאני טיפוס של בוקר? חשבת שאת טיפוס של לילה? אף אחד לא טיפוס של שתיים לפנות בוקר. 

בסוף שנות השבעים, היא מפרסמת, אבל לא מפורסמת, היא מכבסת בבית חולים. ביומנים שלה היא משאירה פתקים. פקודות עצמיות: "את מוצלחת!", "דאגי שזה יקרה!"

גּ'וֹנִי רצה למרחקים ארוכים, צעד אחר צעד. עד שהעולם הדביק את הפער. מ-"בחורות שחורות לא יכולות להיות סופרות" ועד מלגת הגאונות של מקארתור, בשתי אצבעות: טאפ, טאפ. את יכולה לשמוע אותה?

⁂

הסשנים של שתיים בלילה חישלו ביבליוגרפיה של מבחני מאמץ. כספר פתיחה, Kindred, מתייחס למסע בזמן כאל חטיפה. מסופר על ידי הנחטפת, ומתעקש שתזדהי עם החוטף. Parable of the Sower, ליבת היצירה, הוא מדריך ההישרדות של בחורה אחת, בעולם שנשרף. מהספרים האלה, כמו 1984, שהכל מרגיש בו מציאותי מידי. הספר השלישי, Dawn, מוזר יותר. חייזרים דורשים סחר חליפין, ושואלים על איזו ביולוגיה תוותרי כדי להישאר בחיים. באטלר מחליפה בין היסטוריות, בין אנשים, ובין מינים. היא חוקרת לעומק נשיות, מיניות, רגשות אשמה. היא מפנה אצבע מאשימה לגזענות, סקסיזם, מעמדות ולמוח האנושי שמאפשר את הכל. 

למיטב ידיעתי, רק ספר אחד שלה, זרע פרא, תורגם לעברית. 

⁂