עלילה
משפחה כפרית ענייה במיסיסיפי של שנות ה-30, מקיימת את משאלתה האחרונה של האם במסע לוויה לעיר הקרובה.משקל חצי כבד
דמויות מעוררות עוינות-מוצדקת היקשרות-טראגית כעס-ותסכול אינסטינקט-הורי סקרנות-חולנית
וייב מלנכולי, מלא תקווה, מטריד.
טון יומיומי, מהרהר, רהוט.
רעיונות מרכזיים
- אובדן ויגון כל בן משפחה מתמודד עם מותה של האם בדרך אחרת, ומציג השקפה שונה של אבל.
- בדידות וניכור למרות התא המשפחתי ההדוק, הדמויות נעולות בתוך עצמן, ואינן מצליחות לתקשר זו עם זו.
- אקזיסטנציאליזם וחוסר משמעות ההתמודדות עם אבל, מוות ועוני מעלות אצל כל דמות שאלות על משמעות החיים ותכלית הסבל.
החוויה שלי (כי שאלת)
קראתי סיפור מסע דרומי גותי אפל וקומי, על דינמיקה משפחתית, זיכרון, אבל וייאוש, המסופר כמקהלה של קולות ייחודיים שכל אחד מהם חושף קושי אחר, סערה פנימית אחרת ודרך התמודדות אחרת עם המציאות. אהבתי מאוד את הצלילה חסרת הפחד של הרומן לכל נפש ונפש, עם סגנון כתיבה ייחודי, קול שונה והשקפת עולם שונה. חלק מהדמויות רהוטות, וחלק עילגות. חלק הוזות, חלק עם רגליים בקרקע. סיפור פשוט של לווית אם המשפחה, הופך לחוויה עמוקה, סוחפת, מצחיקה ואומללה. אבל כדאי שתדעי הסגנון הוא זרם-תודעה, והמספרים מתחלפים ללא הפסקה. מעבר לששת הדמויות הראשיות, יש עוד עשר קולות פחות מרכזיים, אז יש לי הרגשה שזה יתיש אותך, כמו שזה עייף אותי, וגם יבלבל לפרקים. את תהני, פשוט אל תצפי לקריאה קלה ומהירה. בקיצור: מאחורי ההומור הגותי והדמויות הססגוניות מסתתר סיפור משפחתי מורכב. רומן קצר וייחודי בסגנון, ברקע, בדמויות ובסיפור: נקודת פתיחה טובה לפוקנר.
רוצה עוד קצת?
- הרומן נכתב ופורסם בשנת 1930, על רקע השפל הגדול, אז הנושאים של עוני ושבריריות המשפחה בדרום יכניסו אותך ישירות לאתגר של התקופה.
- הנחת היסוד של הסיפור מורבידית: סחיבת גופה לרוחב מיסיסיפי. למרות זאת הרומן שוזר קומדיה שחורה בהרפתקאותיה האומללות של המשפחה.
- כל פרק נקרא בצורה אחרת ומתאים לדמות שמספרת אותו. חלק מהפרקים הם משפט אחד ארוך ומתפתל. במהדורה העברית הרגישו צורך לציין שחוסר סימני הפיסוק הוא במקור.
- מעבר לדמויות השונות שמייצגות תפיסות פילוסופיות שונות, הסיפור גם רווי סמליות (למשל מים, נהר, סוס, דגים) שמלווה את המסע.
- שם הסיפור, בבוא מותי, הוא פשוט ומעניין. כבר בתחילת הסיפור (וכמעט לכל אורכו) אם המשפחה מתה, אבל "בבוא מותי" מתאר דווקא את זווית הראייה שלה, כמו הייתה ערה ומודעת לאירועים ולנפשות בבוא מותה.