כל השמות - ז'וזה סאראמאגו

החוויה שלי (כי שאלת)

קראתי אלגוריה שקטה ועמוקה על זהות ובדידות. בירוקרטיה אפרורית הופכת למסע קיומי של חיפוש עצמי. אהבתי מאוד קול ספרותי לירי, אירוני ועדין; חמימות ושנינות בעולם עגמומי; תחביב שנראה בהתחלה שולי וזעיר, תופס נפח רגשי בהדרגה. אבל כדאי שתדעי קצב הסיפור איטי ומתפתל, ולא תמצאי דיאלוג ברור או עלילה קצבית. הסיפור קצר, אבל דורש ריכוז. בקיצור: משל פילוסופי קפקאי מופלא, מלא ניואנסים דקים, על בדידות מודרנית, על זהות אנושית ועל משמעות. איך אפשר שלא להמליץ על זה?

רוצה עוד קצת?

• דמויות ללא שם: מלבד הדמות הראשית, אף דמות ברומן אינה נקראת בשם פרטי - כולן מזוהות על פי תיאור - בחירה מכוונת שמדגישה את העיסוק בזהות ואת ההשפעה המנוכרת של הבירוקרטיה.
• עוד על שמות: הגיבור חולק שם פרטי עם המחבר ומעניק לרומן שכבה מטא-פיקציונלית.
• ונקודה אחרונה על שמות (מתבקש, בכל זאת): שם הסיפור מתייחס לשלט בבית קברות (מכל המקומות), ומתמקד באירוניה שהשמות הרשמיים אינם מצליחים לתפוס את מהות האדם.
• מבוך בירוקרטי: אין-סוף מדפים ופקידים אפרוריים, מבוך עצום שמצמצם חיי אדם לתאריכי לידה ותעודות פטירה. הד לביקורת של קפקא ואורוול על מנגנונים חסרי פנים.
• סגנון הכתיבה של סאראמאגו בולט בספר הזה - משפטים ארוכים וזורמים, היעדר סימני פיסוק מסורתיים בדיאלוג - שואב אותך לזרימת קריאה כמעט תודעתית, ומטשטשת גבולטת בין הערות ציניות של המספר לבין מחשבותיו של הגיבור.
• הטרילוגיה שלא הוגדרה: ספר זה, ביחד עם "על העיוורון" ו-"המערה", הם טרילוגיה רופפת שעוסקת בהפחת חיים, תקווה וזהות אישית תחת כוחות המאיימים למחוק את הייחוד האנושי. כולם אלגוריות, עם דמויות אנונימיות, ועל כן גם אוניברסליות, בסגנון סוראליזם בירוקרטי, קפקאי.
• סאראמאגו זכה בפרס נובל לספרות שנה אחת אחרי יציאת הספר.