סטונר - ג'ון ויליאמס

החוויה שלי (כי שאלת)

קראתי ספרות מינימליסטית ומדיטטיבית, סיפור סטואי וקיומי, שחוקר קשיים, כבוד, וחיים של בן אדם רגיל שמנסה למצוא בהם משמעות. אהבתי מאוד את הפרוזה המדויקת; כמו החיים - חסרת הקישוטים; כמו החיים - שוברת לב בפשטותה. סיפור על דמויות אנושיות כל כך, שקל לראות את עצמנו משתקפים בכשלונותיהם, ולשקוע במחשבה על משמעות החיים בעולם שלא מתעניין בנו. אבל מומנטום עלילתי לא יהיה לך כאן, דרמה חיצונית כדי לשמור על עניין - גם לא. אז תהיי מוכנה לקצב איטי וצבירת תבוסות קטנות של החיים. זה ספר קצר, אבל אל תיקחי אותו לחוף הים, תשמרי אותו ליום כיפור. בשורה התחתונה אחד הספרים העדינים, האלגנטים והיפים על חיים פשוטים, מלנכוליה עדינה והשרדות שקטה. רומן מושלם.

רוצה עוד קצת?

• הספר פורסם לראשונה בשנת 1965 בלי לעורר תהודה אבל קיבל תחייה יוצאת דופן עשרות שנים לאחר מכן כדי להפוך לרב-מכר בשנות ה-2000.
• בהקשר הזה, אפשר לציין שהספר מאוד לא אמריקאי, והפרוזה והעלילה מזכירים יותר ריאליזם מלנכולי קלאסי, מה שמסביר את הגילוי המאוחר שלו: האמריקאים היו צריכים להתעורר מהחלום שלהם כדי להתחבר לדמות הזאת.
• כותרת הספר, סטונר, מתייחסת לדמות הראשית, והיא מתאימה בדיוק לסיפור הזה.
• אחת מהסצנות המעניינות בסיפור מתארת את המוסד האוניברסיטאי (ובהשלכה, מוסדות אחרים), כמקום למידה, אך גם כמסגרת תומכת לטוב או לרע, בהתאם לאנשים שהם חלק ממנה.
• הנרטיב בגוף שלישי, אבל עוקב אחר מחשבותיו הפנימיות של הגיבור. אם הספר היה נכתב היום, אני מהמר שהיו כותבים אותו בגוף ראשון. דווקא הריחוק הזה, ביחד עם השפה הרהוטה והמינימלית, מאפשרים לקורא לחיות בתוך ראשו של הגיבור, ועדיין לשמור על אובייקטיביות ושיפוטיות.
ציטוטים שאהבתי במצב רוח סנטימנטלי