עלילה
בכפר על גדות הנילוס, בסודאן של שנות השישים, צעיר שב לביתו לאחר שנות לימודים באנגליה.משקל בינוני
דמויות מעוררות משיכה-טראגית סקרנות-חולנית דריכות-עמומה
וייב לירי, מטריד, אינטנסיבי.
טון צעיר, רהוט.
רעיונות מרכזיים
- זהות וגילוי עצמי הזהות מתנהלת כחקירה עוינת; הדמות שחוזרת מן הצפון מציגה את עצמה דרך גרסאות, תארים, שפות ותפקידים, כולם נכונים, כולם חשודים; המספר מנסה להבין את האחר, אבל בהדרגה מגלה שהחקירה מסיטה את המבט אליו עצמו.
- ניכור ושייכות השייכות בכפר נראית תחילה טבעית: משפחה, אדמה, נהר, קולות מוכרים. אלא שהחוזרים מאירופה אינם נטמעים באמת; השיבה שלהם מביאה איתה מבט זר על המקום שממנו יצאו. גם מי שנשארו בכפר אינם מוצגים כקהילה תמימה; הם יודעים לשמור, לרכל, ללחוץ ולהעניש. הניכור אינו שייך רק ללונדון, והבית נעשה מקום שמכיר אותך טוב מדי ועדין לא מצליח לאכול אותך.
- מסורת מול שינוי המסורת בספר היא דיכוי משפחתי ומגדרי (ולא רק סיפור פולקלור). השינוי אינו הבטחה מודרנית. משאבות מים, לימודים באירופה, בירוקרטיה עירונית ודיבור פוליטי נכנסים אל הכפר, אבל אינם מוחקים את הסדר הישן. להפך, לפעמים הם מאפשרים לו להתנסח מחדש בשפה עדכנית יותר. המתח החריף ביותר נולד כשדמויות מאמינות שהן כבר חיות בעולם חדש, בזמן שהגוף, המשפחה והכפר עדיין כפופים לחוקים עתיקים.
החוויה שלי (כי שאלת)
קראתי ספר על חזרה הביתה שלא באמת מצליחה להיות חזרה. המספר שב מכמה שנות לימודים באירופה אל כפרו שעל הנילוס, ומגלה שם אדם אחר שחזר מן הצפון לפניו ונושא איתו סיפור מבריק ומקולקל. מכאן הספר מתקדם כמו עדות שמפריעה לעצמה: וידוי בתוך וידוי, זיכרון שמטיל צל על ההווה, וכפר שנראה יציב עד שמקשיבים היטב למה שמבעבע מתחתיו. אהבתי הספר - כתוב יפה, מלא בתיאורים שכיף לחזור אליהם - מסרב לתת לקוראת עמדה נוחה. קצר, אבל מתנהג כמו חדר מראות: כל משפט על הצפון מחזיר מבט אל הדרום, וכל נאום על חירות חושף עוד מנגנון של שליטה. הבחירה במספר חסר שם עובדת היטב; הקריאה נדמה שמדביקה קול לקול. אבל לא קריאה קלה; מיניות, אלימות ומיזוג מטריד ביניהן, כחלק מן הטיעון על כוח, פנטזיה והשפלה. הספר מושך שוב ושוב אל אזור אפור מדי. בקיצור: ספר יפה, קצר אך עמוס, שמבין היטב עד כמה שיבה הביתה יכולה להיות צורה נוספת של גלות. יתאים לך אם את לא נרתעת מספרות שמאשימה גם את הקורבן, גם את הכובש, וגם אותך. מומלץ.
רוצה עוד קצת?
- בשנת 2001 הכריזה האקדמיה לספרות הערבית בדמשק על הספר כרומן הערבי הטוב ביותר במאה העשרים. עוד קודם לכן הוא נחשב לאחת מיצירות החובה של הספרות הערבית, הוא יפהפה מבחינה לשונית, בעיקר בתיאורי הנילוס, הכפר והמדבר. ישנן פסקאות שכיף לקרוא אותן שוב ושוב.
- הרומן ראה אור לראשונה ב-1966 כסיפור בהמשכים בכתב העת הביירותי "חיואר", ורק אחר כך כספר. תרגום לאנגלית יצא ב-1969, ומאז תורגם ליותר משלושים שפות, כולל עברית. באופן כללי, אין הרבה ספרות סודאנית מתורגמת, אז כדאי לתת לו הזדמנות.
- הקול המספר מקוטע ולא-ליניארי במכוון, מסתיר מידע מהותי וחוזר על עצמו בלולאות, כך שהקורא מרכיב את הסיפור מתוך רסיסים. שתי בדמויות הראשיות מתפקדים כמעט כשני חצאים של אני אחד מפוצל. ההכפלה הזו היא מן המאפיינים הנידונים ביותר ברומן.
- הספר הוא טקסט מכונן בלימודי הפוסט-קולוניאליזם. הוא ממחיש כיצד קטגוריות קולוניאליות של מזרח ומערב שורדות בתודעת הנכבשים זמן רב אחרי העצמאות הפורמלית.
- סודאן קיבלה עצמאות ב-1956, והספר נכתב בתוך העשור שבו המדינה עוד ניסתה להבין מה עושים עם ריבונות חדשה. לכן הכפר שעל הנילוס אינו מרחב נוסטלגי בלבד, אלא מעבדה קטנה של פוסט-קולוניאליות יומיומית. הנילוס עצמו הוא גם מנגנון סמלי; הוא זורם צפונה כמו תנועת ההגירה של הדמויות. במקביל הוא נשאר כוח מקומי, חומרי, שמזכיר שכל מטפורה בספר יושבת גם על אדמה ומים.