אימון כוח: ספרים עם פחות מ-250 עמודים

את רוצה ספר שדורש מעט זמן; את רוצה ספר שנותן הרבה תמורתו. את רוצה משהו רציני, את רוצה משהו עם עומק ומשקל, את רוצה משהו שיגרום לך לחשוב. את פשוט לא רוצה את זה ב-500 עמודים. אפילו לא בחצי. את בחורה עסוקה, את רוצה ספר שמתאים לסוף שבוע, אבל לא מתאים לים. את רוצה ספר קצר, אבל יפה. קחי ממני כמה המלצות.

⁂

אמיר שאל אותה בלי לעצור, בדרך החוצה מתדריך הבוקר, כל אחד לכליו, כשעברו זה לצד זה בין גדרות הפח של האתר – "רונה, כמה שנים עוד נשארו לך?" – והוא המשיך ללכת, לכאורה לצידה, אבל צעד אחד קדימה. היא אמרה "כמה שנים" לגב שלו, ותהתה מה עבר לו בראש שגרם לו לשאול את זה דווקא הבוקר. שני המשפטים נמשכו פחות מעשר שניות, וזה היה מספיק זמן למחט להיכנס לתוכה, להוציא את החוט, ולהתחיל לפרום.

יש לה שיטה קבועה לעלייה בסולם. נגיעה ראשונה של כף היד בברזל הצונן, שלב אחד מעל ראשה; בהתחלה מהוססת, להתרגל לקור (היא אף פעם לא אהבה לטפס עם כפפות), ואז חזקה לתוך אחיזה, כשהיא מושכת את הגוף לאחור, כמו ניסיון להפיל את המנוף. אחר כך היא מתחילה את הקצב הרגיל שלה: רגל, יד, רגל, יד; קצב שהגוף מצא לבד לאורך השנים, והנשימה שלה משתלבת בתוכו, גם כשהיא לא מטפסת.

עד הדרגה השישית היא עדיין חשבה על השאלה. בדרגה העשרים התחיל הכאב הרגיל בברך שמאל – צריבה שיוצאת מן הפיקה ומטפסת לאורך השוק, מבלי להגיע לשום מקום, מתמוגגת, ומתחילה פּוּלְס חדש. היא לא האטה.

בעשרים ואחת, דרך רשת הפלדה, הכביש מתחתיה היה בגובה שהיא אוהבת, בפוקוס הנכון: מקסימום אנשים שהיא יכולה לראות, ועדיין לזהות אותם ולדעת מה הם עושים – גופים נעים במסלולים שניתן לראות את כל אורכם מלמעלה.בארבעים ושתיים נפתחה הדלת.

בגובה הזה היא כבר היתה צריכה את המשקפת שהמתינה תלויה מעל לוח הבקרה והשליטה של המנוף. היא הסתכלה בשעון; עוד עשרים דקות, אם לא יהיו עיכובים, היא תוכל להתחיל לעבוד בהתאם להוראות המתאם.

שנים של מה. עד הפרישה כמובן, על מה עוד הוא היה יכול לשאול, אבל לכי תדעי. שנים של טיפוס, שנים של משקפת, שנים של לשבת ולראות את הגגות מלמעלה, את הצמחים המתים על המרפסות, את עץ הלימון שלא מוציאים פרי כבר שנתיים, מאז הקרה האחרונה – עץ שהיא עוקבת אחריו מבלי שמישהו ביקש ממנה. האם הוא ייתן פרי לפני הפרישה שלי? היא חשבה. "הפרישה שלי", צירוף מילים מוזר, היא רצתה להגיד אותו בקול.

מתי יגיעו הטפסים הראשונים? הבירוקרטיה תמיד מנסה להקדים, לדבר בנעימות מכנית, לתת לך הרגשה שאת על גלגל השיניים הנכון. היא תמהר לקראתך לפני שהיא תצטרך לעשות משהו ממשי, ואם תחזירי לה מענה, תשאלי שאלה, היא תיעצר. או לפחות ככה היא דימיינה אותה,  היא לא פגשה אותה מקרוב. גם לא ביום שאסף נפטר, ואנשים שאלו כיצד תמשיך, והיא אמרה שיהיה בסדר, וביום השמיני כבר היתה שוב על הסולם. מי אירגן את הלוויה? היא ניסתה להיזכר. 

הירידה קשה יותר מן העלייה – זה ידוע. לה יש גם הוכחה: הפולסים מהברך התחילו בדרגה השלושים וחמש, בדיוק כשהיא ניסתה לספור מששים ושתיים לאחור. בעשרים: מה היא תעשה. בעשר: היא נזכרה שיש הגבלת גיל על תפעול כלים כבדים, אז היא תצטרך לענות על "מה היא תעשה" לפני שהיא תענה על "מה היא תעשה". היא הגיעה לשפת המדרכה, אמרה "היי" לאמיר שחיכה לה למטה עם כוס תה, כמו שהיא אוהבת, והם הלכו יחד למחסן להשאיר את הציוד האישי, ומשם לרכבים.

בבית, לפני שהחלה בהכנות לארוחת הערב, היא ישבה על שפת המיטה, ושחררה את הנעליים, ואחר כך שכבה על הגב, ידיים לצידי הגוף, והסתכלה בתקרה. שניים ושבעים, אולי שמונים, בטוח לא שלוש. לא כל כך גבוה, רונה חשבה, ולא רק על התקרה.

⁂