מחממי אוזניים: סיפורים שמרגיעים את הראש

את רוצה ספר נחמד. אל תתנצלי, אני מבין אותך, את רוצה סיפור נעים. את רוצה דמויות טובות וכוונות טובות; לא כולם שמחים, לא כולם מוצלחים, אבל כולם מנסים לעשות את המיטב, וזה מה שכולנו רוצים, לא רק את. נמאס לך לקרוא אומנות של גברים מיוסרים, את רוצה להאמין שוב באנושות. את רוצה אהבה. את רוצה חברות. את רוצה ספר פשוט, אבל יפה. קחי ממני כמה המלצות.

⁂

ביום שישי הייתי אצל אביגיל, בדירה שלה בקטמון הישנה. הבניין נבנה מחדש, והיא חזרה אליו אחרי כמה שנים בפרדס חנה. היא פתחה לי את הדלת, ומיד חזרה להתיישב על הלפטופ. הרשתי לעצמי לגשת למקרר.

אביגיל כתבה אי-מייל לבן שלה, דניאל, שגר בברלין. עמדתי לידה. נושא המייל היה ריק, וגוף המייל הכיל רק שורה אחת: "היי דניאל, ראיתי היום מישהי שעלתה לאוטובוס."

⁂

בפעם הראשונה שהיא ראתה את השכנה החדשה שלה, מלמעלה, היא ישבה על המדרגות בין הקומה הראשונה לשנייה, בין הצמחים והעציצים שהשכן מלמטה סידר במעבר. הגב שלה צמוד לקיר, הטלפון צמוד לאוזן, הברכיים צמודות אחת לשנייה. הבחורה בכתה בקול שאביגיל זיהתה – בלעדיו – רק לסת זזה, רק שפה רופפת. היא עלתה במדרגות בלי להאט.

הפעם השנייה הייתה למחרת, בחמש בבוקר. אביגיל ישבה על שלוש כריות, ליד החלון, עם ספל תה שכבר התקרר. גם אני ראיתי אותה ככה מספר פעמים כשהתעוררתי והלכתי לחפש אותה. היא לא מצליחה לישון, ומעדיפה לשבת בתריסים מורמים, להביט החוצה, לחכות לזריחה. באותו בוקר היא ראתה אותה – את השכנה החדשה מלמעלה – יוצאת בצעדים מהירים מהבניין, שיער רטוב, מנצנץ מתחת לפנס הרחוב, תרמיל על כתף אחת; הלכה במורד הרחוב, ונעמדה בתחנה של קו 4.

⁂

וזה מביא אותנו ליום שלישי השבוע, הפעם בשתיים בלילה. אביגיל שוב לא הצליחה לישון. היא עמדה במרכז המטבח שלה, שתמיד מריח כמו חנות תבלינים. צנצנת כמון פתוחה ליד הכיריים, זעתר על השיש בלי מכסה. היא עמדה על הרצפה הקרה, נושמת פנימה את הריחות, תלשה דף ממחברת המתכונים שלה, וכתבה עליו בכתב יד קטן, זקוף, כל אות מנותקת מזו שלידה, כמו ערכים בקטלוג.

"אם יש לך בעיה עם מים חמים, אז כנראה הדוד על הגג נוזל. טכנאי דודים מומלץ… " והוסיפה שם, וטלפון שהיא העתיקה ממגנט על המקרר שלה.

מתחת לזה היא כתבה משפט נוסף.

"אם את נוסעת לשערי צדק, אז קו 18 בתחתית הרחוב יותר מהיר מקו 4. קצת יותר הליכה, אבל חצי מהזמן."

היא קיפלה את הדף לשניים, ואז לארבע. הקפל יצא חד מידי, ממוסגר מידי, ישר על המילימטר. רישמי מידי. היא תלשה דף חדש, וכתבה הכל מהתחלה, אות מנותקת מאות, מילה במילה. היא כופפה אותו פעם אחת באמצע, ברישול, עלתה לקומה השלישית, והשאירה אותו עם סלוטייפ (קצה אחד שלו מקופל ונוח לתלישה; מחווה שהיא היתה גאה לספר לי, וגם ידעה שאף אחת לא תעריך) על דלת הדירה.

⁂

ביום שישי בצהריים, אביגיל עברה ליד הדירה של תמרה, השכנה שלה, שדלת הכניסה שלה – לא סגורה לגמרי בשעה זו – פונה לכיוון המדרגות מטה. תמרה עברה לבניין עוד לפני החידוש, לפני עשר שנים. אביגיל מעולם לא הזמינה אותה לדירה שלה. היא מעולם גם לא דיברה איתה מאז שהם חזרו לביניין. אביגיל שמעה אותה אומרת: "כן, זאת עם השיער הכסוף, הסנובית. פעם אחת היא נזפה בי רק כי הצעתי לה עזרה עם השקיות. 'אני לא נכה,' היא אמרה לי. אבל אתה יודע מה הקטע? אני נשבעת שהיא צולעת. בחיי." 

אביגיל ירדה במדרגות, היא מיהרה לפני שלחם הכוסמין במאפייה של אבו חסן ייגמר. היא גם מיהרה כי היא לא רצתה לשמוע לאן השיחה הזאת תלך. "סנובית" היא חשבה לעצמה. "צולעת." היא קיוותה שהברך לא תכאב לה עכשיו במדרגות. 

⁂

וזה מביא אותנו לשישי בערב, למייל. בספריית הטיוטות שלה יש עשרים מכתבים שלא נשלחו, כולם בשלבי כתיבה, חלקם מתקדמים, חלקים בהתחלה. המייל הנוכחי, עם שורה אחת מלאה, שייך לקטגוריה הראשונה. 

אביגיל לוחצת על האיקס; המונה עולה לעשרים ואחד; אביגיל סוגרת את המסך; אביגיל פונה אלי לראשונה מאז שנכנסתי: "ראיתי היום מישהי שעלתה לאוטובוס. היא הלכה עד קו 18, לתחנה הרחוקה. רוצה לשמוע את הסיפור?"

⁂

בלילה היא הכינה לנו קפה שחור, חזק, בלי סוכר, בפינג'אן קטן שהיא משתמשת בו מאז הגירושים, ולא היתה לה סיבה להוציא אחד גדול יותר. היא מזגה לשני ספלים, ובצד הגישה שתי פרוסות לחם כוסמין, מרוחות בחמאה, עם קצת פלפל שחור מעל. היא עמדה ליד השיש, נושמת את הקפה ואת התבלינים שהיא השאירה פתוחים; היום היא בחרה בשילוב של כורכום וקינמון. 

חיבקתי אותה מאחור, והיא שתתה את הקפה חם מידי, מהר מידי. אני עדיין לא נגעתי בספל שלי.

"אם זה בסדר," היא אמרה מבלי להסתובב, "אני אשן הלילה בסלון." 

⁂