מחממי אוזניים: סיפורים שמרגיעים את הראש

את רוצה ספר נחמד. אל תתנצלי, אני מבין אותך, את רוצה סיפור נעים. את רוצה דמויות טובות וכוונות טובות; לא כולם שמחים, לא כולם מוצלחים, אבל כולם מנסים לעשות את המיטב, וזה מה שכולנו רוצים, לא רק את. נמאס לך לקרוא אומנות של גברים מיוסרים, את רוצה להאמין שוב באנושות. את רוצה אהבה. את רוצה חברות. את רוצה ספר פשוט, אבל יפה. קחי ממני כמה המלצות.

⁂

מיה שמה לב לתופעה, כך היא סיפרה לי, בשנות העשרים המוקדמות שלה. בתקופות מסוימות היא הרגישה שזה מספר גבוה מדי, ומאוחר מדי, ולא הוגן מדי. בתקופות אחרות היא הרגישה שזה היה בזמן. תני לי לספר לך על מה היא מדברת.

⁂

מיה עמדה במעבר חציה, ולצידה עמדו גבר צעיר בג'קט עור אדום כהה, וילד עם ילקוט בית ספר, יותר קל מנפח שנתפס, או לפחות כך קיוותה, חמוש באוזניות, שר, מזייף ומחויב. כאשר אור רמזור התחלף, הגבר שָׂם יד רופפת על כתפו של הילד, לא בדיוק מכוון, רק… שָׁם? נוכח? מיה היתה שוכחת מיד מהמחווה הקטנה, אלמלא בסוף החציה, כאשר הם הגיעו למדרכה ממול, הילד קפץ לתוך שלולית, תמימה למראה אבל עמוקה למעשה, איבד שיווי משקל, ניסה לאזן עצמו באמצעות יד, וטרם חלפה מחצית שנייה, כבר היה ברובו רטוב, ותיקו ספוג מים.

אביו לא אמר כלום, ומאחר שלא אמר, גם לא צעק או גער. הוא דילג את הפער בינו לבין הילד, עזר לו לעמוד, לקח ממנו את התיק באבירות השמורה למאהבות, סידר לו את השיער, אפילו שהבלורית הבהירה ישבה תקין על הראש ההמום. חיבק אותו, סופג מים ככל שמעיל העור היקר יכול לספוג, אמר לו משהו באוזן, שמָיָה לא שמעה, ושניהם צעדו לכיוון הפוך ממנה. 

הפעולות האלה הזיזו במוחה מספר תאי עצב. השקט בו הן נעשו, הידהד בתוכה באותו יום, וכפי שהיא תגלה בקרוב, שנים לאחר מכן.

מיה מאז, תחת השפעה של אשליית תדירות, ראתה תקריות כאלה בכל מקום. אישה באוטובוס מחזיקה כוס פלחי אגס מֻטֵּית לילדה; גבר עוצר לרכוס מעיל של לוויתו מבלי להוציא מילה; חברה קולטת משהו לא רגיל בתווי פניה, מוציאה חטיף אנרגיה מהתיק, ומגישה לה. 

מיה ניסתה להיזכר אם ההורים שלה התנהגו ככה כלפיה. זכרונות מהילדות תמיד היו חמקמקים, רטובים ומחליקים. להתרכז בזיכרון בודד הרגיש כמו לתפוס דג בידיים חשופות, היא לא תוכל לקוות ליותר מנגיעה קלה, דוחה, מַרְתִּיעָה. נחמדות היתה שם, וגם חיבה, והם הגיעו עם תנאים. לפחות כך היא מרגישה. אולי היא שופטת אותם לחומרה, אחרי הכל, לא היה חסר לה כלום בחיים, ובעולם שלנו, והיא ידעה זאת היטב, יכולה היתה היא למשוך קלפים הרבה יותר גרועים. תנאים – הונחו, תודה – הוכרחה, ביצועים – התבקשו, מילים – נאמרו. תמיד נאמרו. כל נושא – דיון, כל בעיה – נאום.

היא קראה לתופעה החדשה שהיא גילתה: כיול שקט. 

אני יודע מה את חושבת: מיה עושה רומנטיזציה לזרים; מיה רואה פעולות צרות מחוץ להקשר רחב; מיה משליכה. אני חושב כמוך, וגם אמרתי. מיה אף פעם לא הייתה תמימה, היא חשבה על הכל. 

היום, בשנות הארבעים, אחרי שנים של טיפולים, נשואה לאלי (במלרע, את זוכרת?), אמא לשני ילדים, מיה עדיין לא מבינה עד הסוף איך הם עושים את זה. הכיול לא בא לה טבעי. לא כמו שהוא בא לאלי למשל, כשהוא קונה קוראסון, וחותך חלק גדול לביתם, כמו בטעות; כשהוא רואה אותה על ספה, מביא תנור מחדר אחר, ומניח מולה.

מיה משתדלת. היא פוקחת עיניים, היא מתבוננת. מיה עם יותר מודעות מכפי שהיא מדמיינת אחרים. מיה משתדלת לזהות. מיה משתדלת לא להגיד מילה ראשונה, לא לזרוק הערה, לא להציע פתרון. מיה משתדלת לתקן קודם את עצמה, לכוון את עצמה, להתאים את עצמה. מיה משתדלת להיות האדם שהיא מצפה מעצמה להיות בסיטואציה. לא להציע עזרה, אלא לעזור. מיה משתדלת לכייל את עצמה, לפני שהיא עושה את הצעד הראשון.