

עלילה
בניו יורק של 1938, מזכירה זוטרה ושנונה נקלעת ערב אחד אל מסלולו המוזהב של בנקאי יפה־תואר.משקל קל
דמויות מעוררות משיכה-טראגית עידוד-פעיל הזדהות
וייב מהורהר, לירי, מלנכולי.
טון יומיומי, מהרהר, קליל.
רעיונות מרכזיים
- זהות וגילוי עצמי שם, מבטא, כתובת ובגד הם מטבע חברתי שהדמויות מוציאות ומחליפות כל ערב מחדש. כללי הנימוס כתסריט שכתב נער, ומבוגרים מגייסים להיכנס לחדרים שלא נולדו אליהם. המספרת מגדירה את עצמה דרך האופן שבו אחרים משבצים אותה: נערת משרד, בת מהגרים, אורחת, איום, הזדמנות; כל שיחה היא הגדרה חדשה.
- מעמד ואי-שוויון המעמד בספר הוא טופוגרפיה: מי נכנס דרך הלובי, מי עולה במעלית, מי משלם בלי להביט בחשבון, ומי מחשבת את הערב לפי שלושה דולרים. ניו יורק, בלשון הגיבורה, היא קרחון בעלת אלף שכבות, ולכל שכבה שפה משלה. הדמויות מהמעמד הנמוך והבינוני קוראות מחוות קטנות כמו חוזה משפטי, טעות אחת בנימוס עלולה להסגיר אותן. העושר הוא צורת דיבור, חסינות ממבוכה, והיכולת להפוך פזרנות לסגנון.
- גורל מול בחירה חופשית הרומן בנוי על מפגש מקרי בבר ג׳אז, אבל מסרב לתת למקריות את כל הקרדיט; לדמויות יש בחירה, לפעמים בצורה הרסנית, לפעמים כאשליה; שנעשה בגיל עשרים ושש נראה, בדיעבד, בלתי-נמנע. חיים שלמים נסבים סביב קומץ אפשרויות מובחנות, ורגעים שנדמו אקראיים מתגלים כנקודות שכבר היה בהן כיוון.
החוויה שלי (כי שאלת)
קראתי חשבון מאוחר של שנה אחת, בה מזכירה צעירה וחכמה מדי לתפקיד שלה נקלעת כמעט במקרה אל חדרי ההמתנה של מנהטן העשירה; מסתובבת בין משרדים, ברים, מסיבות ואנשים שנראים כאילו נולדו עם חליפה. אובססיה היא הפער בין נימוס לאופי; מה אדם מציג לעולם, ומה דולף ממנו. אהבתי משפטים מצוחצחים, שיחות חדות, העיר מלאה דלתות צדדיות, ומבט מפוכח על מחיר כניסה לחדרים שלא נועדו לך. אבל עלילה נקייה ללא מנוע דרמטי בולט; החברה הגבוהה נפתחת בפני הגיבורה בקלות חשודה, ולפעמים הספר נראה מודע מדי לחליפה שהוא לובש. בקיצור: אמביציה כאופי, פחד כטעם טוב; אירוניה מנומסת, נוסטלגי ולא סנטימנטלי; קרירות חברתית של וורטון עם ג׳אז ברקע.
רוצה עוד קצת?
- הכותרת לקוחה מ־Rules of Civility & Decent Behaviour in Company and Conversation - רשימה של 110 כללי התנהגות שאותם העתיק ג'ורג' וושינגטון הצעיר ביד כתרגיל כתיבה, בערך ב־1744. כל הכללים מצורפים כנספח לרומן, למול הפשרות המוסריות של גיבוריו.
- המבקרים קוראים את הרומן כריף בן המאה ה־21 על פיצג'רלד - גיבור עשיר וחמקמק, נערה בלתי מושגת, תאונת דרכים, ומספרת שמתפקדת כדמותו של ניק בתוך העולם שהיא מתארת. הסופר לא הסתיר את מקור ההשפעה (וזה היה מוזר אם הוא היה מנסה); ההשוואה היא גם מחמאה וגם ביקורת.
- אחת הדמויות זוכה להמשך משלה ב- Eve in Hollywood. הנובלה לוקחת אותה על רכבת מערבה ועוקבת אחריה אל תוך תעשיית הקולנוע של שנות השלושים. סיפור חמוד, אבל הרגיש לי קצת כמו תרגיל בכתיבה (עם תוצאה לא רעה).
- הספר שייך לתת־ז'אנר קטן שאפשר לכנותו רומן "מנהטן כדמות" - צאצא של עידן התמימות של וורטון, סיפורת מועדונית של אוקינקלוס או עם Bright Lights, Big City. כאן יש, לטוב ולרע, מודעות עצמית לז'אנר: ניו יורק חצי אמיתית וחצי מוזיאון.
רישום
להתחבר
התחברי כדי להגיב
0 תגובות