כללי הנימוס - אמור טאוולס

החוויה שלי (כי שאלת)

קראתי חשבון מאוחר של שנה אחת, בה מזכירה צעירה וחכמה מדי לתפקיד שלה נקלעת כמעט במקרה אל חדרי ההמתנה של מנהטן העשירה; מסתובבת בין משרדים, ברים, מסיבות ואנשים שנראים כאילו נולדו עם חליפה. אובססיה היא הפער בין נימוס לאופי; מה אדם מציג לעולם, ומה דולף ממנו. אהבתי משפטים מצוחצחים, שיחות חדות, העיר מלאה דלתות צדדיות, ומבט מפוכח על מחיר כניסה לחדרים שלא נועדו לך. אבל עלילה נקייה ללא מנוע דרמטי בולט; החברה הגבוהה נפתחת בפני הגיבורה בקלות חשודה, ולפעמים הספר נראה מודע מדי לחליפה שהוא לובש. בקיצור: אמביציה כאופי, פחד כטעם טוב; אירוניה מנומסת, נוסטלגי ולא סנטימנטלי; קרירות חברתית של וורטון עם ג׳אז ברקע.

רוצה עוד קצת?

• הכותרת לקוחה מ־Rules of Civility & Decent Behaviour in Company and Conversation - רשימה של 110 כללי התנהגות שאותם העתיק ג'ורג' וושינגטון הצעיר ביד כתרגיל כתיבה, בערך ב־1744. כל הכללים מצורפים כנספח לרומן, למול הפשרות המוסריות של גיבוריו.
• המבקרים קוראים את הרומן כריף בן המאה ה־21 על פיצג'רלד - גיבור עשיר וחמקמק, נערה בלתי מושגת, תאונת דרכים, ומספרת שמתפקדת כדמותו של ניק בתוך העולם שהיא מתארת. הסופר לא הסתיר את מקור ההשפעה (וזה היה מוזר אם הוא היה מנסה); ההשוואה היא גם מחמאה וגם ביקורת.
• אחת הדמויות זוכה להמשך משלה ב- Eve in Hollywood. הנובלה לוקחת אותה על רכבת מערבה ועוקבת אחריה אל תוך תעשיית הקולנוע של שנות השלושים. סיפור חמוד, אבל הרגיש לי קצת כמו תרגיל בכתיבה (עם תוצאה לא רעה).
• הספר שייך לתת־ז'אנר קטן שאפשר לכנותו רומן "מנהטן כדמות" - צאצא של עידן התמימות של וורטון, סיפורת מועדונית של אוקינקלוס או עם Bright Lights, Big City. כאן יש, לטוב ולרע, מודעות עצמית לז'אנר: ניו יורק חצי אמיתית וחצי מוזיאון.
קחי חמש עוד מאת אמור טאוולס מחממי אוזניים: ספרים נחמדים - ג'נטלמן במוסקבה, נשים קטנות, חרדים
אבל יפה עוד מקריות כמנוע ים השלווה מאת אמילי סנט ג'ון מנדל
אבל יפה עוד עיר זוהרת מוסר עמום The Black Dahlia מאת James Ellroy