עלילה
בעמק סאלינאס שבקליפורניה, על פני שישים השנים שבין מלחמת האזרחים למלחמת העולם הראשונה, סאגה משפחתית רחבת יריעה שבליבה סיפור קין והבל והשאלה האם נגזר על אדם לחזור על חטאי הוריו, או שמא נתון בידו לבחור אחרת.משקל חצי כבד
דמויות מעוררות עידוד-פעיל אמפתיה-כואבת השתקפות-פנימית כעס-ותסכול
וייב מהורהר, אינטנסיבי, אפל.
טון צעיר, קליל, רשמי.
רעיונות מרכזיים
- גורל מול בחירה חופשית לב הרומן הוא השאלה אם גברי המשפחה נידונים לחזור על דפוס קנאה בין אחים, או שנותרה להם דרך לבחור אחרת. הסופר הופך את ההתלבטות למפורשת וכמעט עיונית דרך שיחות ארוכות סביב מילה עברית אחת (תמשול), שבה רעיון הבחירה עובר מן השמים אל האדם עצמו. הדמות הצעירה חוששת שירשה צד אפל אינה מקבלת זיכוי אוטומטי, וגם לא גזר דין שנחתם מראש. מבנה שני אחים הוא גם הפנייה מקראית כבדת יד, וגם בדיקה חוזרת של השאלה אם סיפור ישן מחייב בהכרח סוף ישן.
- מורשת וטראומה בין-דורית הספר בנוי כשרשרת: אותו סכסוך בין בן מועדף לבן דחוי שב וצף בדור שני, כאילו המשפחה לכודה בסיפור שהיא משחזרת בעל כורחה. הטראומה היא צורת דיבור והימנעות, הדרך שבה אב מביט בילד אחד ולא באחר ומוריש לו חשד, רעב לאהבה וחשבון שלא נסגר. העמק בו מתרחש הסיפור מתפקד כמו ארכיון: אדמה, בתים ושמות משפחה שומרים את מה שהדמויות היו מעדיפות לשכוח. לכן כל מחווה משפחתית קטנה, אפילו מתנה או ארוחה, נושאת משקל גדול מדי בשביל הרגע שבו היא מתרחשת.
- אדם מול עצמו מאבק עמוק בין דמות לבין הסיפור שהיא מספרת לעצמה על טבעה. צעיר המשוכנע שהוא רקוב מבפנים ובלתי-ראוי לאהבה הופך את התיעוב העצמי למנוע אכזריות, כאילו קל יותר להעניש אחרים על מה שאי אפשר לסלוח לעצמך. הסופר חוזר שוב ושוב לרגע שבו אדם תופס את עצמו מבצע תנועה קטנה של קנאה או פחד, ונדרש להכריע אם לקרוא לה אמת או חולשה חולפת. הסצנות החזקות אינן הגדולות, אלא הרגעים שבהם מבט, שתיקה או הודאה קצרה מסירים את המסכה.
החוויה שלי (כי שאלת)
קראתי שתי משפחות בעמק אחד, שישים שנה, סיפור שאינו מסתיר לרגע שהוא בונה מחדש את סיפור קין והבל על פני שני דורות. אבות שמבקשים שיראו אותם, בנים שמתחננים לאישור, דמויות שמבלבלות בין מוסר לבין תפקיד חברתי. העלילה נעה כמו כרוניקה גדולה- דור מניח אבן על דור - ומדי כמה עמודים עוצרת כדי להתווכח עם עצמה אם הרוע עובר בירושה או נבחר מחדש. אהבתי הסופר לוקח כאב פרטי אחד - ילד המשוכנע שהוא רקוב מבפנים ובלתי-נאהב - ומרחיב אותו לאט, בסבלנות של סיפור גדול, עד שהפחד הזה נעשה לדבר האנושי ביותר בספר. הערבוב של סיפור משפחתי, דרשה מוסרית, זיכרון מקומי ופרקים כמעט מיתיים יוצר קריאה רחבה ולעיתים לא אופנתית. משפטים שנראים פשוטים עד שהם מפסיקים. אבל הקריאה לא מסתירה את המנגנונים שלה: סמליות גלויה, המספר עוצר מדי פעם כדי להטיף ישירות אלייך, והדמות המרושעת נבנית קרוב יותר לאלגוריה קרה של הרוע מאשר לאישה אמינה. דרשה וסאגה בבת אחת. אם את מבקשת עמימות דקה ואירוניה שקטה, תיתקלי כאן בסופר שמניח את ידו על כתפך ואומר לך מה הוא רואה, ושואל אותך אם את רואה גם. בקיצור: מבוכה מוסרית שימושית: כמה קל להפוך פצע משפחתי לאופי, וכמה קשה להודות שעדיין קיימת בחירה. יתאים לך אם את אוהבת ספרים גדולים ולא מתנצלים, שמוכנים להיות לפעמים גסים במבנה שלהם כדי להגיע לשאלה אנושית מדויקת.
רוצה עוד קצת?
- סטיינבק ראה ב'קדמת עדן' את יצירת חייו, וכתב שכל מה שכתב לפניו היה רק תרגול לקראתו. הוא חיבר את הרומן במשך שנתיים, בכתב יד, כמתנה לשני בניו הצעירים, והקדיש אותו להם. במקביל ניהל יומן עבודה, שראה אור לימים בשם 'יומן של רומן', ובו תיעד יום־יום את ההיאבקות עם הספר.
- כל הוויכוח המוסרי של הרומן תלוי במילה עברית אחת מספר בראשית. סטיינבק נאחז בפסוק 'וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ' (בראשית ד', 7) וקורא את הפועל כ'timshel' - 'מותר לך', כלומר חופש בחירה - במקום הקריאה המקובלת 'תמשול בו'. בתור קוראי עברית, אפשר להגיד שזו פרשנות מרחיקת לכת, וזה מזכיר את הקעקועים של מילים בסינית, מבלי להבין את הסוף את המשמעות. זה לא משנה את חווית הקריאה בספר, שהוא אחרי הכל, בדיוני, ומבוסס על סיפור אחר, בדיוני באותה מידה.
- הספר מעולם לא היה אהוב במיוחד על ידי המבקרים (מגושם, מלודרמטי, מנופח) הקוראים - במיוחד אמריקאים - אימצו אותו.
- באותו הקשר, סטיינבק זכה בפרס נובל לספרות ב-1962, וגם הזכייה עוררה מורת רוח, והטענה העיקרית היא שקדמת עדן היא כתם ספרותי על הישגיו ברומנים שכתב בימי השפל הגדול.
- הספר אינו מסתפק במספר שקוף אלא משלב קול בגוף ראשון הנשען על שורשי הסופר במשפחת אמו - ילד הצופה בעמק. כך הוא נע בלי להתנצל בין כרוניקה משפחתית, הטפה מוסרית, זיכרון אישי וסצנה דרמטית, ואותו תפר בין זיכרון לאלגוריה הוא בדיוק מה שהמבקרים תקפו ורבים מהקוראים אהבו.
- לי, המשרת הסיני, הוא האינטליגנציה המוסרית של הספר, ומפיו נמסרים רעיונותיו המרכזיים. הוא עובר ביודעין מ'פידג'ין' לאנגלית רהוטה ומשכילה, מצד אחד חושף את הגזענות שמאחורי הציפיות ממנו. ומצד שני, נאומיו הפילוסופיים מזכירים את ה- Magical Asian טרופ. דמות חביבה ביותר.
- סטיינבק פותח את הרומן בפרק מפורסם הממפה את עמק סאלינאס בין שני רכסי הרים - הגבילן המואר במזרח, אהוב השמש, והסנטה לוסיה האפל במערב. הגאוגרפיה הזו משמשת גם מצפן מוסרי.
- בעברית ראה הספר אור בשם 'קדמת עדן', ביותר מתרגום אחד לאורך השנים, ובהם תרגומו הנפוץ של אריה חשביה. הכותרת העברית לקוחה ישירות מהפסוק בבראשית ד', 16 שממנו שאב סטיינבק את שמו האנגלי - 'וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן'.
הצהרת ב.מ.
בִּי-מָא לא כתבה את הטקסט, אבל שאלתי אותה למה משפחות מתנהגות כמו אלגוריתם המלצות מקולקל והיא אמרה לי שהן ממשיכות להציע לך את אותו פצע כי פעם לחצת עליו בלי להבין.