מקום רחוק: ספרים מהעולם - אוסטרליה

יסמין ואני נפגשנו עת ערב. היא הגיעה אלי באופניים, כל הדרך מיפו. הרכיבה, כדרכן של רכיבות, נתנה לה הרגשה טובה, והיא הגיעה מלאת אנרגיה, וחייכנית. יצאנו מהבית שלי, לפארק, לאורך הנחל, וככל שעבר הזמן, ניכר היה שמצב רוחה הלך והתקדר; שתיקות התארכו, מבטה מופנה לקרקע, ידה התנתקתה מידי.

"מה קרה?" שאלתי, "נראה שעובר עליך משהו."

"אני לא חושבת שאני צריכה להיות פה," היא אמרה.

לא הופתעתי. הקשר שלנו תמיד היה ארעי, בנוי יותר על פסגות ושפלים מאשר על בסיס יציב.

באותה תקופה היא התחילה לצאת עם מישהו. לא משהו רציני, לא משהו שיחזיק מעמד, כך הנחתי, יותר כמו משחק. היא לא סיפרה לו שהיא נפגשת איתי, כנראה בכלל לא חלקה איתו את קיומי, וזה הפך אותי, את הַהֶקְשֵׁר שלי, למועקה. 

הסוד עצמו לא הטריד אותי. ידעתי נשים מסתירות; ידעתי איך זה עובד. היא זאת שחצתה את העיר על אופניים, שָׂמְחָה לראותי. ועכשיו היא אומרת לי שהיא לא צריכה? יותר גרוע, שהיא חושבת שהיא לא צריכה.

היא הלכה קצת הצידה, לא ממש לידי. הגוף שלה כבר מופנה למקום אחר, כמו מתרגלת עזיבה. למה לעשות את זה? יותר פשוט להישאר בבית. יותר פשוט לא להגיע.

הגיע תורי להגיב. לא ידעתי כמה זמן עבר כבר, המשכנו ללכת בעצלתיים, לפחות כלפי חוץ. עכשיו אני הייתי צריך לשכנע אותה, שהיא צריכה להיות פה? או שאולי היא ציפתה שאגיד לה ההיפך, שהיא צודקת, שנפסיק להתראות. אולי לא היה לה אומץ להגיד לי את זה בעצמה. נו, באמת. כך או כך, היא גילגלה אלי את הכדור, ורצתה שאסיים את המשחק. פחדנית.

לא כפיתי עליה כלום (וכשאני משתמש במילה כפייה, אני משתמש במובן הרחב שלה) לא הפעלתי מניפולציות רגשיות, לא התחננתי, לא הפצרתי, לא צעקתי. שלחתי לה הודעה אגבית, והיא ענתה שהיא תשמח להיפגש; שעתיים אחר כך היא כבר הגיעה. אז מה הקטע שלה. ומי הבחור בכלל, שהיא שברה בגללו את הראש (שלי), היא בקושי דיברה עליו, ואנחנו הכרנו אז כבר שנים.

אולי הגיע הזמן להפסיק להיפגש עם נשים תפוסות. בשבילי קשרים כאלה נטולי דרמה, ללא כאבי ראש, פגישות תחומות בזמן, ואף אחת לא נשארת לילה. כן, אני לא תמים, אני יודע שכל אחת נלחמת בשדים שלה; החלטה להיפגש עם מישהו מחוץ למסגרת מקובלת, תמיד נלקחת אחרי לילות ללא שינה, ועם נקיפות מצפון. ואם אני בריחה, אני בריחה טובה. ההקשר שלי חיובי. יום אחד, בדרך כלל בלי הודעה מוקדמת, האישה נעלמת, החיים ממשיכים.

חוט המחשבה שלי נקטע. מה שעבר לי בראש, בכלל לא היה המצב עם יסמין, הרי היינו בקשר הרבה לפני שהבחור החדש הגיע. אולי אני זה שצריך להגיד לה שתפסיק להיפגש איתו. אולי אני לא צריך להיות פה. חשבת על זה? כן, כך רציתי לענות לה. תגובה הולמת לדעתי. 

"למה את מתכוונת?" שאלתי לבסוף, קניתי לעצמי קצת זמן. נתתי לה חבל לתלות בו את עצמה; אשתמש בתשובה שלה נגדה.

יסמין לא ענתה מיד, היא לא הסתכלה עלי בכלל.

"אני חושבת," היא אמרה לי בקול מהוסס, שהפך במהירות להתפרצות, "שאני צריכה לעזוב את הארץ. אני לא מרגישה שייכת לכאן. וכל המצב הביטחוני גורם לי להרגיש ממש רע. אני בקושי ישנה בלילה. אני חושבת להצטרף לאחותי, בסידני. אבל," היא השתהתה, "אני ממש מפחדת להתחיל מחדש במקום זר."

"כן, אה," אמרתי בהסכמה, "לגמרי מובן. אני חושב שתוכלי לפרוח במקום אחר, אם זה מה שתבחרי לעשות, את מוכשרת ואמיצה."

יסמין הסתובבה אלי וחיבקה אותי חזק.

"תודה. ידעתי שתבין."

⁂

הספרים האוסטרליים שקראתי היו קלילים, מסחריים, עם נושאים רציניים, אבל לא מאתגרים. נראה שהמדינה דילגה ישר לפוסט-מודרניזם, והתאהבה בעיבודים מהירים למסך. הנוסחה שעובדת היא משפחה + טראומה + מקום אוסטרלי מדויק, רצוי עם תיאורי טבע קשוחים והרבה מלודרמה. הניאו-נואר האוסטרלי, מסופרות כמו שארלוט מקונוהי וג'יין הארפר (Charlotte McConaghy, Jane Harper) אהוב עלי במיוחד.

הספר "גנבת הספרים", אחד המפורסמים שיצאו מאוסטרליה, מומלץ, אבל לא נכנס לרשימה, כי העלילה שלו מתרחשת בגרמניה. ואת הספר "ציפורים מתות בסתר"  – כנראה רב המכר האוסטרלי הגדול בכל הזמנים, וגם תופעה תרבותית בפני עצמו – קראתי כשהייתי בן 13, ואני לא יכול להגיד שאני זוכר ממנו הרבה. ולא רק מהסיבה הזאת, אני לא חושב שאוכל להמליץ עליו היום.

אולי הספרות מתאימה לאופי האנשים, אולי היא מה שהקהל רוצה, ואולי – ואני נוטה לחשוב שזה ההסבר הכי הגיוני – לא קראתי מספיק.

⁂

יסמין, למי שמתעניין, עדיין חושבת לעבור לאוסטרליה. אחותה הגדולה עברה לשם אחרי שסבתא שלהן נפטרה, אבל היא עצמה עדיין לא הצליחה לקבל החלטה.