מקום רחוק: ספרים מהעולם - סרי לנקה

את רוצה משהו מהעולם. את רוצה מקום רחוק. את רוצה לקרוא על אנשים שאין לך דבר משותף איתם. את רוצה לגלות שטעית. את רוצה חוויה דומה בנוף שונה. את רוצה מילים חדשות. את רוצה ספר עם דמויות שקשה לך להגות את שמם. את רוצה ספר זר, אבל יפה.

⁂

בפעם הראשונה שהייתי מודע לסרי לנקה, ולא כנקודה על מפה או כיעד גלישה, היתה כשהייתי דווקא בליובליאנה, סלובניה, מכל המקומות, והכרתי מישהי שהתחילה לדבר איתי בחוסר ביטחון וסקרנות השמורים רק לסטודנטיות חדשות בעיר זרה.

⁂

ליובליאנה באותו יום היתה כמו גלויה מהסוג שאת צריכה להיות שם כדי להעריך, ולא אחת שתביאי הביתה לתלות על המקרר.

שמים שטוחים בצבע אפור לא החלטי, אוויר קר ולח באותה מידה, ושמש וטפטוף עשו תורות בנצנוץ על נהר חוצה עיר עתיקה. עמדתי על גשר ליד כיכר פרשרן, הצצתי בטלפון מתוך הרגל, אבל למעשה נחתי מהליכה סביב עצמי. היא אמרה לי באנגלית, שמזכירה את האנגלית שלי: זהירה, איטית, רגילה שלא מבינים אותה בפעם ראשונה, ועדיין נותנת הזדמנות.

"אתה מכאן? אני מנסה למצוא את הפארק הזה".

מולי מסך טלפון, ועליו אתר תיירות פתוח, תיאור פארק, תמונה ירוקה, ולא הרבה מידע מעבר. הודתי שאין לי מושג.

"אז אם כך שנינו אבודים," היא צחקה, "אני קאבינדי, ואני מסרי לנקה," היא אמרה את השם שלה בחגיגיות, ואת המקום כאילו הוא סוד, ולא מדינה שלמה בגלובוס. הצעתי שנלך ביחד, והצבעתי ביד לנקודה באופק, וגם אני לא האמנתי שהיא עומדת מעל פארק כלשהו.

ירדנו מהגשר, והלכנו לאורך נהר משובץ בעיגולי מים קטנים שצצים ונעלמים. אני שכחתי את העייפות שלי, והיא שכחה את הפארק שלה. היא אמרה לי שהיא סטודנטית חדשה, באה לכאן ללמוד, והגיעה רק לפני שבוע. העיר נתנה לנו מנחות קטנות, כמו עורב שמכיר בבן אדם כמקור מזון: רחובות ציוריים, ריחות מאפים, פסלים ובתים צבעוניים כנגד שמים אפרוריים, והמולה חרישית שעטפה את השיחה שלנו.

גם היא, במנות קטנות, סיפרה לי עוד על הבית. מונסונים כל כך עבים שאת לא יכולה לראות את הגדר של השכן. מנגו נופל מצמרות עצים, פוצע כתף אם לא תשימי לב. סבתא מייבשת עלי תה, וקוראת בהם את העתיד. 

"אבל אף אחד לא באמת רצה לדעת את העתיד, " היא אמרה, "כולם פשוט אהבו לדבר איתה. לשאול על העתיד תמיד פחות כואב מלדבר על העבר. אבל ככה זה בכל מקום."

עננים הפסיקו להעמיד פנים ולשחק מחבואים עם שמש, טפטוף הפך לגשם. נכנסו לתוך בית קפה, חצי דקה מאוחר מידי. תקרה כחלחלה ונמוכה, ריח של קפה ובגדים רטובים מילא את האוויר. שולחנות עגולים וקטנים, נועדו לאנשים ללא מרפקים. הופתעתי מהגשם שהתחזק פתאום, ואמרתי את זה.

היא חייכה, "בסרי לנקה הגשם עבה וכבד, וחם. הוא דוחף אותך לקרקע. כאן זה מרגיש כאילו מתיזים עליך עם ספריי לצמחים."

על פרוסת פוטיקה היא תיארה לי אוכל ביתי, עם הרבה תנועות ידיים באוויר, כמו מנסה לצייר טעמים שאני לא מכיר. אורז וקארי מתבשלים בכלי חימר, תבשילי קוקוס שעושים כוויה בפה, מאפים קשים, והרבה תה קולוניאלי. "אוכל הוגן, אמיתי, כנה." היא ניסתה לסכם, אבל הבעת הפנים שלי הסגירה בוודאי שאני לא יורד לסוף דעתה. התראה בטלפון משכה את תשומת ליבה, היא הציצה בו, ואני קמתי מהמקום.

"אם תגיע לסרי לנקה בעוד כמה שנים, אחרי שאסיים כאן את התואר ואחזור, תשלח לי אי-מייל, אני אראה לך מה זה אוכל הוגן." היא רשמה כתובת על דף שהיא תלשה מיומן, והביאה לי. הוא אצלי עד היום.

את שאר הדרך, עד לתחנת האוטובוס שלה, העברנו בשתיקה נעימה כמו האוויר הקריר שעטף אותנו. אבני המדרכה בהקו אחרי גשם, אנשים חזרו לרחובות, חלקם בצעדים מהוססים, מביטים לשמים, וחלקם בצעדים מהירים, לפני גשם עתידי, מביטים לקרקע.

היא לחצה לי את היד כשהאוטובוס הגיע, הסתובבה ועלתה עליו, וכשהיא הסתובבה חזרה לסמן שלום בפעם האחרונה, היא נראתה כמו תמונה שלא צילמתי: בחורה מאזור חם, בעיר מזרח אירופאית קרה, עם שיער חלק, שחור, עדיין קצת רטוב, והרבה עתיד שצפוי להיות יותר מעניין מהעבר.

⁂

הספרים שקראתי מאז על סרי לנקה לא היו רומנטיים, ולא היה בהם הרבה אוכל. הם רווי דם ופוליטיקה, וסיפורים אישיים שזורים בסיפורי מלחמה וטרגדיה. אולי זה כל מה שמתורגם. אולי, כמו שהיא אמרה, זה ככה בכל מקום.