ספרים מומלצים: את אוהבת חורף, את גם אוהבת להתלונן עד האביב

ניסית פעם לדוג בחורף? מה אני שואל, את לא מסוגלת לדמיין את עצמך מחזיקה חכה ועומדת במקום יותר מדקה.

ג'וליאן, בחור בן 28 מהארלם, מידי פעם היה מציע לי – מידי פעם הייתי גם מסכים – לצאת לטיולים בטבע, ולהשתתף בספורט אתגרי, אבל לא אתגרי מידי. על כן לא הייתי מופתע כשהציע לי לנסוע לסוף שבוע של דיג באגם קפוא בצפון המדינה: "אי אפשר לתת לשמש של ינואר להתבזבז," היה משפט שכנראה נשמע טיעון מנצח בראש שלו, אבל לא שיכנע אף אחד אחר.

הפתיע אותי שהוא הציע להביא חבר טרי, אלכסיי. "אתה תתחבר אליו", הוא אמר, וגם זה הפתיע אותי. כי אם יש משהו שגורם לי להתרחק מאנשים, זאת ציפיה שאתחבר אליהם.

בזמן ששקלתי כמה נורא יהיה לבזבז את שמש ינואר, אמרתי לו שאין לי את מי להביא. "לא יצאת עם מישהי שבוע שעבר?" הוא שאל אותי. הסברתי לו בסבלנות שכן, קוראים לה סיליה, וזאת היתה פגישה ראשונה, ובהיסטוריה של ההכרויות לא נודעה פגישה שנייה כדיג על אגם קפוא. עוד לפני שסיימתי את המשפט מכרתי לעצמי את הרעיון. לו סיליה רק תגיד כן.

⁂

שכבת קרח עבה מעל אגם אוניידה השמיעה רעש. כמו בס עמוק מהדהד שנע בגל לאורכה, מרעיד קלות כסאות פלסטיק מתקפלים שהבאנו. אולי זאת גיאולוגיה בסיסית, אני בעיקר פחדתי.

אני לא מבין מספיק, כי ג'וליאן נראה רגוע. אלכסיי, לעומתנו, לא פחד וגם לא אהב את הסיטואציה. "המים לא במנוחה," הוא אמר במבטא רוסי קל, עומד מעל חור עגול, מושלם, עמוק, שג'וליאן רק סיים לקדוח, לפני שקיפל את המקדחה המיוחדת והניח אותה בצד. "אצלנו בוולוגדה היו אומרים: הקרח רוקד כשהוא רעב."

סיליה ואני הבטנו בו, מנסים לפענח אם הוא מדבר בבדיחות או ברצינות. הסתכלתי גם על ג'וליאן, לקבל ממנו רמז, אבל הוא בהתעלמות ובפנים מרוכזות, עבר להשחיל חוטי דיג דקיקים לתוך קרסים גלויים רק לעיניו. מהצד נראה כמו מנסה להתגבר על שדה גרביטציה בין כפות ידיים, מקרב ומרחיק אותם באיטיות מדודה. 

"הרעש מעיד על טמפרטורה צונחת." סיליה אמרה, והסתכלה עלי, כאילו שיש לי ידע לתרום להשערה שלה.

היא חדשה. חדשה בניו יורק – הגיעה ממקסיקו לפני שנה, חדשה בקור, חדשה בדיג. סיליה לומדת גאופוליטיקה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת ניו יורק. היא נמנעת מחברת מקסיקנים, ומשתדלת לבלות יותר עם "אנשים לבנים", ולעשות "פעילויות לבנות". דיג קרח חד משמעית נכנס לקטגוריה הזאת, אבל אנחנו לא, חוץ מאלכסיי. 

"התרחבות תרמית," הוא אמר לה, והעביר לה פלאסק. 

"אני לא שותה וודקה," היא אמרה לו.

"רק בגלל שאני רוסי את חושבת שזה וודקה? ומה את שותה, טקילה?" הוא העביר את הפלאסק אלי. סיליה מילמלה איזושהי התנצלות, ואני לקחת לגימה ארוכה. הפלאסק היה מלא בוודקה כמובן.

"אז מה עושים כל סוף השבוע?" שאלה סיליה לחלל האוויר, אבל כיוונה את השאלה לג'וליאן. 

"זה מה שעושים, " ג'וליאן סובב את הידיים מסביבו, מסמן את פנים האוהל שהוא הקים כמעט לבד על הקרח, בזמן שסיליה ואני התלבטנו אם בטוח לדרוך עליו, ואלכסיי נע במעגלים, ודפק עם הרגל "לבדוק שיציב". האוהל כלל ארבע כסאות, שולחן קטן עם אלכוהול ותרמוס, כריכים שהבאתי ממעדניה איטלקית בעיר. וגם תנור נייד שמחובר לבלון גז, וכנראה יהרוג את כולנו, אם הקרח לא יעשה זאת קודם. בצד היו שלוש חכות מוכנות, ג'וליאן עבד עכשיו על הרביעית. לא העמדנו פנים שאנחנו יכולים לעזור.

צריך לחשוב על זה כמו מדיטציה עם דגים לארוחת ערב, חשבתי לעצמי וגם אמרתי בקול.

"לא מדיטציה. אנחנו בכלא מרצון," אמר אלכסיי, "ביום-יום אנחנו בחושך, ועכשיו אנחנו מתייחסים לאגם הזה כמו נקודת אור. אנחנו לא שונים מהדגים המסכנים. אבל אנחנו יותר עלובים מהם. היצורים הכי חכמים בעולם, וארוחת הערב שלנו תלויה בטעות שיעשה ייצור אומלל וטיפש, נשמע הוגן? אם סבתא שלי הייתה יודעת שאני נוסע לקרח לחופשה, היא הייתה מורידה לי את העור. כל החיים שלה חיה על גבול סיביר. לדוג זאת הישרדות, לא פריווילגיה."

"בייב," אמר לו ג'וליאן כשהוא סיים עם הקרס האחרון, וחילק לכולם חכות, "אתה חמוד, באמת, אבל מספיק פילוסופיה קיומית. נולדת בפרברי לאס-וגאס."

סיליה ואני התפקענו מצחוק. "מאיפה יש לך מבטא?" סיליה שאלה, היא לקחה קורס מיוחד לתיקון מבטא. 

"הוא פיתח אותו בגיל מאוחר." ענה ג'וליאן במקומו. "כחלק מזהות רוסית. הוא לא ראה שלג עד גיל 20."

אלכסיי לא התרגש, ולא שינה את הבעת פניו. הוא נופף ביד מכוסה כפפה, כאילו מקום לידה היא טעות על טופס שעדיין לא אושר. "ג'ול, לנשמה יש גאוגרפיה משלה. יש לי דם קר. המדבר היה רק גלות." המבטא שלו עכשיו היה יותר בולט. 

"את מבינה, נכון?" הוא פנה לסיליה, "להיוולד בשמש אבל להיות שייכת לשלג. כי ג'ול כאן חושב שהמשיכה שלו לדוג בקרח היא טבעית, אפילו שלא תמצאי בן אדם שחור ברדיוס של 15 מיילים."

"אני דווקא אוהבת את החום," אמרה סיליה, "החורף הראשון שלי בניו יורק היה מאוד קשה."

"בדיוק מה שאני אומר," אמר אלכסיי, למרות שהיה נדמה לי שהיא אמרה ההיפך. "כולנו בגלות!" הוא התרגש, והמשיך.

"תראה כמה הגנות אתה שם כאן," אלכסיי הצביע על האוהל, "בגדים חמים, אוהל, כסאות, שולחן. אפילו הבאת תנור לקרח. אתה מדבר איתי על שמש ינואר, ואתה מסתתר ממנה בתוך אוהל. מה כל זה צועק אם לא: "גלות! אני במקום שאני לא שייך אליו." אני חזרתי מהגלות המדברית שלי. כדאי לך גם ג'ול."

"גולים מנסים להסתתר, אני מרגיש שייך." אמר ג'וליאן, מוזג לעצמו וויסקי ומציע לי גם. לא סירבתי.

"אתה יודע איך קוראים לגולים עם ביטחון עצמי?" שאל אלכסיי, "קולוניאליסטים!" ענה לעצמו. "מה שעשו לאבות אבותך בג'מייקה, אתה עושה לדגים המסכנים, וגם לעצמך. חיים בנורמליות, מבינים קולות של קרח, ואתה בא עם טכנולוגיה, עם בגדים, עם תנור, זורק פיתיון להם ולך, מבטיח עתיד טוב, ומעביר אותם לצלחת. אתה משחק באלוהים ג'ול."

"בייב," אמר ג'וליאן, "אני מתחיל לחבב אותך."

אלכסיי חייך קלות, סוף-סוף, לא ידעתי שהוא מסוגל. 

ישבנו שעה קלה, מחליפים שאלות ותשובות, מספרים סיפורים, צוחקים בשקט, מתוך הסכמה לא להפריע לדגים, מעל אגם ענק שלא אכפת לו מאיתנו, כמו העיר שבאנו ממנה, כמו המדינה, כמו העולם, ואנחנו מעמידים עצמנו לחסדם, שחצנים ושבירים באותה מידה. אני, שמפחד לעמוד על קרח, שותה כוס אחר כוס, חושב איך יהיה עם סיליה יותר מאוחר במלון. סיליה, מולבנת עכשיו לגמרי. ג'וליאן, שחור יחיד על אגם קרח. ואלכסיי, גולה ממדינה שלא נולד בה ומעולם לא ביקר בה.

הקיץ מקרב אנשים על פני השטח, מביא אותם לרחוב, לים, למסלולי טבע. החורף שם אותם בחלל סגור, נותן להם להחליף אוויר.

המצוף של סיליה נעלם. "היי!" היא קפצה, משכה אליה את החכה. "מה אני עושה עכשיו?"

"תמשכי למעלה, בקו ישר." אמר ג'וליאן.

מים השפריצו, ודג אפרפר, גדול בצורה מפתיעה, פרץ החוצה, מתפתל, עיניים פעורות בהלם, נחבט בדפנות החור, מתעוות ונוחת על הקרח ליד זוגות רגליים. ג'וליאן המתין מוכן, חבט בדג ביד בטוחה, שקל, הכניס לשקית פלסטיק, והניח בתוך צידנית. 

היה נדמה לי ששמעתי שוב את הקרח משמיע קול, כאשר העברנו משקל נוסף מתחתיו אל מעליו.

⁂

החורף בספרים הוא כמעט אף פעם לא רק העונה. הוא מקדם עלילה, מכניס אנשים למקומות סגורים, ולא נותן להם לצאת. מושיב את כולם סביב אותו שולחן ומכריח אותם לדבר. החורף מפריד בין אלו שבחוץ לאלו שבפנים, בין אלו שאין להם לאלו שיש להם. גם אנשים שחיים בחורף תמידי, בשביל הסיפור, עוברים לגלות.