שולחן חג: ספרים על משפחות שלא היית שורדת

את רוצה ספר על משפחה בעייתית, לא נעים לך להגיד, שתרגישי קצת יותר טוב עם שלך. את רוצה מערכות יחסים מתוחות. את רוצה משקעים חוצי דורות. את רוצה אחיות שבולמות את הטראומה; את רוצה אחים שלא תמיד מצליחים. את רוצה הרבה משפחות, שכל אחת אומללה בדרכה שלה. את רוצה לקוות. את רוצה לעזור. את רוצה ספר אמוציונלי, אבל יפה. קחי ממני כמה המלצות.

⁂

שלושה מטרים רוחב אגן. מקסימום מוחלט. בגדול, תחשבי על מכונית תקועה בפקק. אם תחני את הטויוטה שלך בסלון שלי, תצטרכי לטפס מעליה כדי לעבור. למעלה, בראש, אני מתכווץ לתשעים סנטימטרים. אורך באגט. או פעוט שוכב על גב. 

נסי לקחת אוויר בתוך מחוך כזה, עשוי לבנים שרופות; אני קורא לזה יום רגיל; את קוראת לזה סיפור.

והסיפור הוא, לפי אגדה אורבנית, על שני אחים, פיסת אדמה במחלוקת, ומלחמה ששלחה אחד מהם לחזית. חייל חזר הביתה, גילה שאחיו בנה ארמון על חלקה משותפת, ואז בנה אותי כדי לחסום לו את הנוף.

סיפור חמוד.

⁂

אני לא נבנתי. לא במובן המקובל של המילה. אדריכל לא תכנן אותי, קבלן לא בנה אותי. נדחסתי אל תוך קיום. לחץ גיאולוגי של טינה. שארית משפחה שמדדה אהבה במטר מרובע.

אל תחמיאי לי, אני לא גאווה לאומית, אני לא יליד המקום. תמצאי דודנים שלי בביירות, יציקת בטון דקיקה שנועדה לחסום לשכן את הים. תמצאי אחייניות שלי בלונדון, ליד הנהר, דודים בפריז, מול שער הניצחון, אחותי בפרדס חנה-כרכור, וסבא-רבא בבוסטון. בכל מקום בעולם בו תמצאי אגו גדול יותר מהיתר בנייה.

אם מבוכה הגיעה לסינגולריות, התוצאה היא המסדרון שלי. כדי לעבור בתוך הבטן, צריך להסתובב לפרופיל. חזה מול חזה. גב לגב. אני מרגיש בקירות חום גוף של אנשים, שנדחקים אחד מול השני, עוצרים נשימה, מתכחשים לחיכוך צמר בג'ינס. אם את רוצה להגיד "סליחה", את צריכה לקחת צעד לאחור. לי אין את המקום הזה. יש לי הרבה פינות, לעומת זאת, אם את רוצה אחת. לא מהסוג השקט.

החלונות הם מטבע. האור – מלחמה. האח בבית הגדול מאחורי רצה את הים; אני נתתי לו נוף עמוד שדרה. מחזיק חזק מסגרות חלונות, רועד איתן כשרוח מכה מִיָּם, רק כדי להזכיר לו: אני עדיין כאן, אני עדיין צר. אני אספוג את כל האוקיינוס, ואתן לך שאריות מלח רק בטעות.

יש לי גרם מדרגות, בקושי מצליח לעלות. מתפתל בפניקה. כמו עמוד שדרה של חולה סקוליוזיס. חוליה רודפת חוליה בלחץ, מסתובבות סביב עצמן, מחפשות מקום שאין. קחי צעד, תסתובבי, תתכופפי, תיזהרי על הראש. שישים סנטימטרים רוחב – מגש פיצה. 

שיכור אחד נפל שם. מתי זה היה? לפני שמונים שנים, אני חושב. הוא נתקע בסיבוב חד, אפילו לא הגיע לאמצע. נדחס בין טיח למעקה, כמו פקק בקבוק יין. החזקתי אותו שם לילה שלם. שמעתי אותו מקלל, נרדם, מתעורר, מקלל שוב. לחצתי עוד קצת.

הדייר הנוכחי שלי מינימליסט, מודרני; שמעתי אותו אומר עלי שאני "יעיל". אחרי שעתיים של מדידות וסימולציות, קנה ספה בהזמנה אישית. היא לא עברה בדלת. הוא ניסה לסובב, להטות, לקלל, להזיע, לגנוח. היא לא נכנסה. אני לא התפשרתי. הוא לא הבין מה קרה. הוא לא ידע איפה הוא טעה. הוא לא קלט שבדיוק הוצאתי אוויר, כיווצתי את הריאות, נתתי לגוף לשקוע. אני יעיל בצורה כזאת.

אני נעוץ עמוק בעפר. קורות עץ בחזה גונחות, מפיקות צלילי מאמץ, מנסות להחזיק קירות, שלא יגעו אחד בשני, דורשות אנרגיה. לשמור טינה דורש כוח. אני דוחף החוצה נגד רחוב; דוחף ים; דוחף חזרה נגד שכנים; דוחף בני משפחה וחברים.

מחצי אותי כמה שבא לך. זה לא אני שנגמר לו האוויר.