אני לא אומר לך סתם.
קחי את סרגיי, נובמבר 2018. החליט שהוא רוצה להוריד כרס. האם יש שאיפה יותר ראויה, יותר בנאלית, ויותר מופרכת מזו לגבר בשנות ה-40? כל ספר שני על גברים, מתחיל בתיאור הבטן, כבר בעמוד הראשון. ולמה בכלל להוריד? מיטל תמיד אמרה לו שהיא אוהבת אותו כמו שהוא. סרגיי לא מאלה שהיו רזים בחתונה.
ובגלל שהיינו בנובמבר, וכידוע וכמקובל, לא מתחילים אף מעשה עשר דקות לפני שעה עגולה, סרגיי דחה את הביצוע לתחילת השנה. בנה תוכנית מפורטת "מסַפָּה לחמשה קילומטרים", נרשם לחדר כושר, תלה תפריט – איזון חלבונים, פחמימות מורכבות ושומנים בריאים – על מקרר, הוריד אפליקציות מתאימות למעקב אחר כל פרט – דופק, צעדים, לחץ דם וקלוריות.
על התוצאה כבר שמעת. זוכרת שהוא סבל משברי מאמץ קשים? כמעט קרעים, בשוקיים ובעצמות כף הרגל בעקבות עומס יתר, מרותק למיטה שבוע עם חבילת קומפרסים קרים. עכשיו את מבינה מאיפה זה בא: מטרות מוגזמות לשנה חדשה. ב-"עומס יתר", הדגש הוא על "יתר", כי הרבה עומס, תני לי להגיד לך, לא היה שם. עדיין לא הגיע לקילומטר אחד ריצה מתוך חמישה.
אחר כך היה צריך לפצות על הפיצוי, וכמעט הוביל לפרידה שלו ומיטל. אבל זה כבר סיפור לזמן אחר.
זאת לא דוגמא יחידה שיש לי. אביגיל, מפרדס חנה-כרכור, שהכרתי לפני שנה, הכריזה בינואר 2025, אחרי סדרת שיפוצים אחת יותר מדי בנטפליקס, על שנת "עשה זאת בעצמך"; שברה צינור מים ראשי, והייתה צריכה לקנות בעצמה ריהוט מלא.
שירה, את מכירה אותה, קיבלה החלטה בינואר 2022, להיות טבעונית. "היום זה אותו דבר," אמרה בינואר. "לא צריך מתכונים," אמרה בינואר. "זה נורא מה שאנחנו עושים," אמרה בפברואר. "אני לא יודעת למה אני עייפה," אמרה במרץ. "פתאום מצאתי את עצמי על הרצפה," אמרה, גם במרץ, כשבאתי לבקר אותה באיכילוב, אחרי שפונתה. איפה היא התעלפה, את שואלת? בחדר כושר, כמובן.
⁂
אני לא אומר לך סתם.
מטרות לשנה חדשה הן עסקה גרועה, הלקאה עצמית, הבטחה שבורה. לצאת מהבית? על אחת כמה וכמה. הרגלי אכילה? מי ישמע. להזיע? על מה ולמה.
במקום, אני מזמין אותך להצטרף למשהו קטן, (עד) עשר קלאסיקות לשנת 2026, מהבית, מהכורסא, מבית קפה, עם שוקו חם או קר; יד שנייה, קינדל, או קחי מספרייה; עברית, אנגלית או כל שפה אחרת; אפילו לא עשר, תבחרי שתיים, או אחת. יש ארוכות, ויש קצרות; תניחי ליד מיטה, דפדפי לפני שינה.
⁂
חורף
בינואר, הזר (קאמי) – רומן קצר ומינימליסטי שמעמיד במרכזו אדישות, שיפוט חברתי ושאלות על משמעות. בפברואר, Snow Country (של Kawabata, למיטב ידיעתי לא תורגם לעברית) – מעבר אסתטי מהשמש של אלג'יר להרים המושלגים של יפן: טקסט לירי, אווירתי ודחוס, שיתלבש יפה על שלהי החורף.
אביב
במרץ, כרוניקה של מוות ידוע מראש (מארקס) – נובלה שנקראת בנשימה אחת, על קודים חברתיים, חקירה קהילתית, אחריות קולקטיבית, וכמובן, מוות. באפריל ומאי, קדמת עדן (סטיינבק) – קריאה נינוחה ברומן רחב יריעה; דרמה משפחתית גדולה, עמקי קליפורניה, שאלות מוסר, והמילה הכי חשובה בתנ"ך. ביוני, עונת הנדידה אל הצפון (אל-טייב) – מעבר חד ליצירה קצרה, אינטנסיבית, על זהות, תשוקה ופוסט קולוניאליזם.
קיץ
יולי, המלכה מרגו (דיומא) – קלסיקה מושלמת לקיץ, עתירת תככים, דם ותשוקה, ספר במומנטום גבוה. אוגוסט, האטה, עם ספר הקיץ (ינסון) – פרוזה שקטה, אפיזודית, חכמה וקצרה שתתן לך זמן לנשום עמוק ולסגור את העונה.
סתיו
בספטמבר, רבקה (דה-מוריאר), יצירת מופת מלאה בתיאורי גינות, חדרים, ערפילים על פני הים, מתח גותי. באוקטובר, וילט (ברונטה) – רומן איטי, על בדידות והסתרה אנושית. ולסיום, בנובמבר, במערב אין כל חדש (רמרק) – ספר ישיר, הייפר ריאליסטי על מלחמה, אובדן נעורים, ובלי טיפת נחמה.
⁂
רוצה לקרוא רק אחד קצר? כרוניקה של מוות ידוע מראש. עוד אחד? תוסיפי את הזר.
כבר קראת או שלא התחברת? לכי על רבקה.
רוצה לשקוע בספר אחד ארוך לחצי שנה? קדמת עדן או המלכה מרגו.
רוצה ספר שיגידו לך "איזה??" עונת הנדידה אל הצפון .
בהנחה ואעמוד בקצב הקריאה (בלי לחץ, כבר אמרנו), אז בסוף כל חודש אכתוב אנטומיה של סיפור על מה שקראתי, ואת מוזמנת להשוות התרשמויות.
