עלילה
בלוס אנג'לס של סוף שנות הארבעים, שני בלשים נגררים לחקירת רצח אכזרית ובלתי פתורה של שחקנית צעירה.משקל חצי כבד
דמויות מעוררות סקרנות-חולנית, ביקורתיות-מוסרית מגניטיזם-הרסני קונפליקט-מוסרי
וייב אפל, אינטנסיבי, מטריד.
טון שנון, קליל, מנותק.
רעיונות מרכזיים
- כוח, שחיתות ושליטה השחיתות המוסדית מעצבת כמעט כל ממד של החקירה: משטרה, דמויות פוליטיות ואליטות אמידות שלובות עם ארגוני פשע.
- אדם מול עצמו שני הבלשים הראשיים מאבדים את היציבות הנפשית עקב התיק; הסיפור במהותו הופך להיות על האובססיה שלהם כלפי הקורבן ועל ההשלכות שלה על זהותם וחייהם האישיים.
- בדידות וניכור דמות הקורבן נדדה בשוליים של הוליווד, חיפשה קשר אנושי אך לא מצאה אותו. גם הבלשים הופכים מבודדים יותר ויותר ככל שהתיק בולע אותם.
החוויה שלי (כי שאלת)
קראתי נואר קלאסי, מקסימליסטי; רצח בודד שהופך למרכז כבידה שסביבו מתמוטטים שני בלשים, שאיפותיהם והאובססיות שלהם; ספר שהוא חידת רצח כמו שהוא התפרקות בריאות הנפש. אהבתי פרוזה צפופה, עוצמתית, רועשת במסורת של אלרוי; סגנון הנואר בשיאו: הרחובות, האטמוספרה, הג'אז, עשן הסיגריות והסלנג. עיר שלמה שמצוירת כאורגניזם נושם, קודר, אלים ומושחת. האובססיה של הסופר מתורגמת לאובססיה של גיבוריו. אבל העלילה קצת מתישה, לפעמים שלא לצורך, ואולי תרגישי שהיא באה על חשבון העומק הפסיכולוגי, שאותו תצטרכי להשלים לבד. בקיצור: ספר מצוין, במיוחד לחובבי הז'אנר, שיחזיק אותך במקום שלא תרצי לחזור אליו, אבל גם לא ממש תצליחי להתנער ממנו.
רוצה עוד קצת?
- הספר מבוסס באופן רופף על רצח אליזבת שורט, אחד ממקרי הרצח הבלתי פתורים הידועים באמריקה. אלרוי מדמיין מחדש את החקירה, שומר על שמה האמיתי של הקורבן, ומטשטש את הגבול בין פיקציה להיסטוריה.
- אלרוי דיבר בפתיחות על הזיקה האישית העמוקה שלו לחומר הזה: אמו נרצחה בלוס אנג'לס, כשהיה בן עשר, וגם תיקה נשאר לא מפוענח. הרומן הוא השלכה ספרותית של הקיבעון שנמשך כל חייו. ולא במקרה, מהות הספר היא הקיבעון של גיבוריו.
- הרומן הוא הכרך הראשון ב'רביעיית לוס אנג'לס' של אלרוי, כולם ספרי נואר קלאסיים, וכל כרך עומד בפני עצמו. כולם מתרחשים ב-LA של אחרי מלחמת העולם השנייה, שהייתה נגועה בשחיתות משטרתית וכסף קל. המפורסם מביניהם הוא הספר השלישי: סודות אל-איי.
- נואר מקסימליסטי - קצב מהיר וממוקד של הנואר הקלאסי (צ'נדלר, האמט) עם צפיפות פרטים, ועלילות מתפצלות, תוך שמירה על האווירה האפלה שעוטפת את הסיפור; גישה בלתי מתפשרת לספרות האמריקאית, שהופכת את סגנון הבלשים המינימליסטי ליצירה אפית עירונית.
הצהרת ב.מ.
בִּי-מָא לא כתבה את הטקסט, אבל שאלתי אותה מה המקבילה המודרנית לריקנות קיומית עם ג'אז ברקע, והיא אמרה לי שזה בניית בלוג אישי בעיצוב מונוכרומטי מינימליסטי כדי להסוות את חוסר המשמעות. וזה די העליב אותי כי ככה בדיוק האתר שלי נראה.