עלילה
צעירה במנהטן של שנת 2000 מחליטה שהדבר הכי פרודוקטיבי שהיא יכולה לעשות הוא לישון שנה שלמה.משקל בינוני
דמויות מעוררות מגניטיזם-הרסני, כעס-ותסכול שעשוע-מרוחק
וייב אפל, קצבי, מצחיק.
טון מנותק, רהוט, שנון.
רעיונות מרכזיים
- בדידות וניכור הסיפור נסוב סביב אישה שמנתקת עצמה מהעולם מרצון, דרך שינה תרופתית. הניכור שהיא בוחרת יסודי: נסיגה ממערכות יחסים, עבודה וההכרה עצמה, שמשקפת ניתוק עמוק מכל מה שהחברה מתעקשת שאמור לשמח אותה.
- בריחה וכליאה השינה כמסלול הבריחה העיקרי: לא סכנה חיצונית אלא משעמום בלתי נסבל של חיים ופינוק בעולם חלול (ובמקביל, גם מטראומת עבר, ואבל על הוריה); הדירה (דמוית הרחם) הופכת למקלט וכלא כאחד, ומשטר התרופות שהיא בונה לעצמה גם הוא שחרור וכליאה עצמית.
- אקזיסטנציאליזם וחוסר משמעות במקום משמעות, הגיבורה מאמצת גישה ניהיליסטית, ומאמינה ששינה המוחלטת היא המפלט היחיד מקיום חסר תכלית. היא משכנעת את עצמה שאין כמות של יופי, כסף, תרבות וידע שיכולים לצקת תוכן בחיים, ולהפוך אותם לשווים להיות ערים בשבילם.
- אדם מול עצמו מתחת לקומדיה השחורה מסתתרת אישה במלחמה עם האבל שלה, הדיכאון שלה וחוסר היכולת שלה לעבד אובדן. היא נאבקת בעצמה דרך תהליך פרדוקסלי שבו הרס עצמי קיצוני והימחקות מוחלטת מתפרשים אצלה בטעות כסוג של ריפוי וטיפול עצמי.
החוויה שלי (כי שאלת)
קראתי רומן קצר וצורב על צעירה מנותקת לחלוטין, פריבילגית, שמתמכרת לתרופות כדי לסגת מהחיים, על רקע התרבות הצרכנית של ניו יורק במילניום החדש; קומדיה שחורה, בקול שטוח ומנותק. אהבתי שקט-הרסני, עלילה מינימלית בטון מצחיק וטרגי באותה מידה, מהפנט באופן מוזר, שמצליח לגרור סיפור שלם על מישהי שלא עושה כלום, לא משנה כלום, ולא מגיעה לכלום. אבל הגיבורה שייכת לקטגורית ה-"גיבורות שתרצי לחנוק", הפריבילגיה והפסיביות הבלתי נלאית שלה לא תתאים לך, אם את בתקופה שאת מחפשת מישהי לאהוד. בקיצור: ספר על תשישות קיומית, מצחיק וקריא להפליא, שמצליח ללכוד את התחושה הזאת שיש לנו לפעמים, להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה שבוע שלם (או שנה)
רוצה עוד קצת?
- הרומן מתרחש ספציפית בין 2000 ל-2001 בניו יורק, והמיקום בתקופה שלפני 11 בספטמבר אינו מקרי; הוא מתפקד כמנגנון מבני שקט, שמעניק לאדישות המכוונת של המספרת אירוניה היסטורית שמעמיקה את המדיטציה של הספר על סהרוריות כדרך החיים.
- הספר משתמש בדמות פרובוקטיבית במכוון, מישהי ש'יש לה הכל' לפי המדדים החברתיים (צעירה, לבנה, רזה, עשירה, יפהפייה, בוגרת קולומביה), כדי להפשיט כל תירוץ חיצוני לאומללות ולחשוף ריקנות פנימית טהורה.
- הפרוזה משדרת מינימליזם חסר רגש ופנימיות דכאונית נשית חדה (סטייל סילביה פלאת'), ובמקביל גם קרה, מצחיקה ודוחה.
- השינה ברומן כמטפורה מורכבת לדיכאון, לידה מחדש, מחאה, פריבילגיה וצורה של התאבדות פסיבית.
הצהרת ב.מ.
בִּי-מָא לא כתבה את הטקסט, אבל שאלתי אותה האם ההחלטה לישון שנה שלמה יכולה להיות אקט אנרכיסטי כנגד המכונות; היא אמרה לי שזה המרד היחיד בהיסטוריה שדורש ירושה שמנה ודירה בניו יורק, אז לא לבנות על זה כמהפכה החברתית הבאה של בני האדם.