שנה לאחר מכן, נועה הצטרפה אלי ביום שישי אחד לשבת יחד עם ביל. זה כבר היה השבוע השלישי ברציפות שישבנו יחד שלושתנו. צירפנו כיסא שלישי מבית הקפה – שעדיין באופן תמוה לא התלונן על לקיחת הכסאות או לקיחת החשמל – ונועה התיישבה עליו עם רגל ימין שלובה מתחת לגוף, ורגל שמאל מושטת קדימה, כמעט מתוחה.לשנינו היו כוסות ביד, כוס שלישית היתה מונחת על המדרכה. הטקס שלנו היה: ביל מוזג, ואז משאיר אצלו את הבקבוק, אנחנו שותים, קצת מדברים, ביל מניח את הבקבוק, חוזר לנגן, מפסיק לנגן, כותב משהו במחברת שלו, וחוזר חלילה. בכל השנה האחרונה הוא מזג רק לי, עכשיו הוא נאלץ לוותר על קצת משקה בשביל קצת יותר קהל. נועה אהבה לשמוע אותו שר, אבל בניגוד אלי, גם אהבה לשמוע אותו מדבר. אני אתקן – אהבתי לשמוע אותו מדבר, אבל לא ידעתי איך לגרום לו לדבר, לא ידעתי איך לשאול את השאלות הנכונות. אולי חשבתי על זה יותר מידי. לנועה לו היו את המחסומים החברתיים שהיו לי.
ביל, מצידו, התנהג כאילו נועה הייתה שם תמיד, כאילו הטקס שהוא תמיד הקפיד עליו, יכול היה להתרחב בקלות, מבלי לקבל אישור של אף ועדה. כאילו שהוא רגיל לחברת נשים שמופיעות בפינה שלו עם מקל הליכה, שותות בורבון, ומדברות איתו על החיים שלו – משהו שכמובן לא קרה אפילו פעם אחת עד שנועה נכנסה לתמונה. הוא לא שינה את רפרטואר השירים שלו, או את חספוס הנגינה, הוא מעולם לא שאל אותנו מה נרצה לשמוע. לפעמים היה עושה הפסקות ארוכות, כאילו אנחנו בכלל לא שם, מפסיק לשוחח עם נועה (לעתים באמצע משפט), לוקח את המחברת שלו, ובכתב יד צפוף משרבט מספר משפטים.
הדבר היחיד ששמתי לב שהשתנה היה השיעול שלו. אם לפני נועה, ביל היה משתעל קבוע בין שיר לשיר, ולפעמים אפילו תוך כדי השיר, הוא הפסיק. שמתי לב לזה בפעם הראשונה שנועה נכנסה להביא כוס מים מבית הקפה, ומיד כשנעלמה פנימה, ביל השתעל – שיעול רטוב, עמוק, שהכרתי היטב – ואז הדליק סיגריה. כשנועה חזרה, הסיגריה כבר היתה מעוכה, וביל חזר לנגן.
⁂
הטקס (כך ביל קרא לזה) שלי ושל ביל בימי שישי התחיל כמה ימים אחרי הפעם הראשונה שלקחתי לו את השם. אחרי שהוא אמר לי על השם החורפי שלו, אחרי שקמתי משם וחזרתי לדירה שלי; אחריו שמצאתי את עצמי חושב עליו, על משקפי הטייסים שלו, על הגיטרה והמגבר, והרגשתי משיכה מוזרה לעובדה ששנינו – כנראה האנשים השונים ביותר שישבו יחד במשך חצי שעה בחוץ, למרות שכאן אני כנראה ממעיט במוזריות העיר – חולקים את אותו רחוב. חלפתי על פניו מספר פעמים, אבל לא הצלחתי ליצור קשר עין, וגם הוקל לי שכך היה, שכן לא ידעתי מה לעשות במידה והוא יכיר שוב בקיומי.
ביום שישי של אותו שבוע, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בחזרה לדירה מחדר הכושר, בסיום שבוע עבודה מיותר, חלפתי כרגיל ליד חנות המשקאות על השדרה התשיעית. החנות, חצי ממנה עמוס בבקבוקי אלכוהול, וחציה השני תערובת של מוצרי נוחות, בדרך כלל תחת אבק כבד, ללא סדר או ארגון ברורים, ותאורה חלקית – שיצרו חוויה רחוקה מאוד מהנוחות המשתמעת מהשם, מנוהלת על ידי אִימְרָאן – פקיסטני כבד שמיעה ואילם. אימראן הוציא לוח שחור, עם כיתוב בגיר לבן, ומיקם אותו מחוץ לחנות: "כל ורד ארבע דולר, שישה עשר ורדים בשישים דולר;" מתחת לכיתוב ציור מפליא בפרטיו, ארבעה ורדים צמודים, עם קווי מתאר לבנים, ומלאים בגיר ורוד, וביניהם ארבעה עלים, מלאים בגיר ירוק – הלוגו של הבורבון מקנטקי. מעל הלוח פלסטיק צהוב עם כיתוב שחור: "מבצע ליום תשלום המשכורת". אימראן, לא-שומע, לא-מדבר, לא-שותה, כהרגלו, ניסה למשוך את תשומת לב השתיינים שקיבלו משכורות בימי שישי, כל שבועיים, כנהוג באזור.
חיכיתי לאימראן שיסיים למקם שלט ולנעול אותו בשרשרת לעמוד תאורה. נכנסתי אחריו לחנות, וחיכיתי שיעמוד מאחורי דלפק. כמו במשחקי מחשב, יש דמויות שאפשר לשוחח איתן רק בסיום האנימציה, אחרת אין סיכוי לקבל מענה. "אתה אומר שארבעה בקבוקים של ארבעה ורדים זה שישים דולר?" שאלתי, לאט ובקול רם, מול הפנים שלו, בתנועות לסת מוגזמות, לוודא שהבנתי נכון את המודעה ושאימראן מבין נכון את השאלה, כי אין דבר מתסכל יותר מלחזור על שאלה פעמיים, בין אם הסיבה היא מבטא לא ברור, או שיחה עם כבד שמיעה. אימראן הנהן. עסקה מצוינת, חשבתי לעצמי, לו רק היה לי מה לעשות עם ארבעה בקבוקים; היה יכול להיות נחמד אם היה לי עם מי לשתות. אם נורת רעיון היתה מהבהבת לי באותו רגע מעל הראש, היא ודאי היתה מכפילה את התאורה בחנות, ומבריחה את העכברים מתחת למדפי מוצרי הנוחות.
שילמתי, לקחתי מארז בקבוקים, מיהרתי לדירה, התקלחתי, התלבשתי, הוצאתי בקבוק אחד, לקחתי שתי כוסות זכוכית, וירדתי למטה. הערב כבר ירד, והקור שוב היכה בי. לעזאזל. הלכתי לפינה השנייה של הרחוב, ליד בית הקפה, וככל שהתקרבתי ,כך האטתי את צעדי. הלכתי ברחוב שאני גר בו, ועדיין בטריטוריה לא מוכרת, והתכנון שלי הסתיים בהגעה לצומת. אפילו לא הייתי בטוח שביל יהיה שם, ואני זוכר את תחושת ההקלה שהרגשתי כאשר הגעתי לגומחה, ליד המבואה של בית הקפה, ולא ראיתי אותו. בעודי מתלבט אם להסתובב ולחזור מיד, או לשבת לכוס קפה ולראות אם הוא יגיע, ביל הגיח כמו מתוך מדרכה, מטפס במדרגות שמובילות לאיזשהו מרתף או מחסן מתחת לקרקע, מחזיק ביד אחת כיסא, וביד השנייה מגבר. מתחת לבית שחי, הגיטרה.
"ביל," קראתי לעברו. הוא הסתכל אלי, הרים את סנטרו וחייך. התקרבתי אליו. הוא נראה בדיוק כפי שהיה נראה לפני מספר ימים: אותם בגדים, אותה בנדנה שהפכה לצעיף, אותם משקפי טייסים ואותו ג'קט עור שחור עטור ניטים. ביל סידר כסא ליד פתח אוורור שצמוד לקיר ביניין, חימם כפות ידיים באדים שיצאו ממנו, חיבר מגבר לשקע חיצוני של בית הקפה, ולפני שהתיישב, לקח כיסא אחד שהיה צמוד לאחד השולחנות, כמו מארח, הניח אותו לידו, והתיישב. התיישבתי גם אני. שמתי את הבקבוק על המדרכה בין שנינו, ושמתי את שתי הכוסות מעל הפיה. בטווח היד שלי ושלו, לטובת מי שתחושת הצמא שלו תגבר ראשונה על תחושת חוסר הנוחות בשתייה עם אדם זר.
הסתבר שזה היה ביל.
ביל ניגן שיר שלא הכרתי, משהו על נערה שאהב, אבל לא התגעגע אליה אף פעם. "היית הדבר הלא הנכון, ברגע הנכון / אם המלחמה לא הייתה קוראת לי, הייתי נפרד ממך בעצמי." אף משפט לא נחרז; הנחתי שזה שיר שהוא כתב בעצמו.
אחרי השיר הראשון, ליתר הדיוק אחרי חציו, כי את סיומו – והיום אני יודע גם שמעולם לא נכתב – לא זכיתי לשמוע, ביל לקח את הכוסות והגיש לי אחת מהן. את הכוס השנייה הוא הניח חזרה על הרצפה. הוא פתח את הבקבוק, מזג לי כוס מלאה, ואז הרים את הבקבוק, אמר "לְמָה שֶׁאֲמִיתִּי", ולגם מהפיה. כשהוא הניח את הבקבוק חזרה על המדרכה, קו המשקה התנדנד והתייצב על חצי מהגובה. לקחתי לגימה ראשונה.
ביל ניגן שיר נוסף, גם הוא הסתיים לפני סופו, גם הוא ללא חריזה. אחריו הוא ניגן משהו שהתחיל בתבנית בלוז, ואז עבר לאלתור, ואז חזר לשני אקורדים שחזרו על עצמם בלולאה. הראש שלו היה במקום אחר. כשהוא עצר, הוא הסתכל עלי ועל הכוס שלי הריקה, מזג לי ושתה שוב מהבקבוק עד שנשארה בו לגימה אחרונה. הוא הניח את הבקבוק על הרצפה, הוציא מחברת עבה מתוך הג'קט שלו, פתח אותה במקום בו עט פיצלה אותה לשניים, וכתב מספר שורות.
אחרי השיר הבא כבר היה לי קר מידי וקמתי. ביל הינהן לעברי וחייך. לקחתי את שתי הכוסות, השארתי את הבקבוק לידו וחזרתי לדירה.
שבוע לאחר מכן, כבר מיום רביעי, חשבתי אם ללכת בשישי בערב לפינה. אני מודה כיום שידעתי שאלך, אז המחשבה שלי לא הייתה על "אם" כמו על "למה". ביום שישי הקפדתי ללכת לחדר כושר, לחזור, להתקלח, לרדת למטה בדיוק באותה שעה, עם בקבוק נוסף מתוך המארז ושוב עם שתי כוסות. כשהגעתי לפינה, ביל כבר סידר את הגיטרה, את המגבר ואת הכיסא שלי. הוא ישב על הכסא שלו, שוב צמוד לפתח האוורור, נותן לאדים לחמם אותו. הנחתי את הבקבוק על המדרכה, וביל ניגן את השיר הראשון, הפעם משהו מלחמתי שהלך כמו "לא שמעתי את הצרחות, דרך האוזניות / קראתי את הטלגרף 'חזרה לשגרה', הג'ונגל בער כל הלילה.", אחריו מזג, אמר "לְמָה שֶׁאֲמִיתִּי", שתה, והמשיך לנגן. אחרי השיר הרביעי – "להם יש כוח (*באנגלית, גם חשמל), לי יש כבל, אקח מהם מתח, ואחלק לעיר מוזיקה" – קמתי, לקחתי את הכוסות, השארתי את הבקבוק, וביל אמר לי "אתה יודע ביל, אין לנו דברים זולים. דברים זולים פוגעים בטקס. אני אוהב את זה."
זה היה המשפט הראשון שהוא אמר לי מאז שהוא לימד אותי שביל זה השם החורפי שלו.
אודות אדם שהכרתי הוא סיפור בהמשכים שעדיין לא הסתיים. המשך בקרוב.