פגשתי את ביל בדיוק שנה קודם. אני זוכר שזה היה סתיו, כי סטארבקס בפינה, בהתאם לכל הציפיות, הגישו קפוצ'ינו חסר טעם עם תבלין דלעת בטעם רע. לא ידעתי שהבחירה הקטנה שאני הולך לעשות – בחירה שליוותה אותי בכל השנים בארצות הברית, וקשורה לחשש שאף פעם לא מבינים אותי כראוי – תקשור אותי לפינה הרחוב, לשם שאינו שלי, לטקס שיארגן את השנה הבאה שלי.
לא ידעתי דבר מכל זה, כמובן, כשעמדתי שם, באותו סטארבקס, עם קור עדין צמוד לבגדים דקים מידי, וראש פועם בכאב עמום ומתמשך של יותר מדי שתייה ומעט מדי שינה, מתבונן בטוש של בריסטה מרחף מעל כוס נייר.
הסטארבקס בקצה הרחוב, על עשירית, תקוע בתוך קומת קרקע של אחד מאותם בניינים חדשים שהחלו, כבר אז, ליישב את הלס קיצ'ן, כמו טחב שמתיישב בתוך בול עץ נרקב, או פינת מקלחת: בהתמדה, בהכרח.
בפנים, זה היה בדיוק כמו כל סניף אחר שנכנסתי אליו בניו יורק – ונכנסתי להרבה; הם היו חמים, והיה להם שירותים, ואינטרנט אלחוטי, ולא ביקשו ממך דבר חוץ מביצוע הזמנה, ובאזורים שאני הייתי מסתובב בהם (מרכז העיר וצפונה) לא היו בתי קפה אחרים, כמו בווילג' או בסוהו – אותה ערכת צבעים של ירוק וחום, אותה תצוגה של ספלים ומכונות פרס צרפתיות מסודרות בדיוק חסר אומנות וסגנון של סחורה קורפורטיבית, אותו פסקול של זמרים-יוצרים – שבאותה תקופה נאבקו להיכנס לפלייליסט של סטארבקס, כמו שאמנים בישראל רצו להיכנס לפלייליסט של גלגלצ, קולותיהם מוחלקים ומתוקנים אוטומטית – שחלף על פני האוזניים מבלי להשאיר סימן. ריח אספרסו שרוף, וניל מתוק-חולני מלאכותי, עכשיו גם ריח דלעת זוועתי, שנשאב לתוך משקה שנקרא "לאטה", בלי שמץ אירוניה ובלי גינונים, ומתחתיו, ניחוח כימי עדין של מוצרי ניקיון, מהסוג שמבטיח לחטא, וגם עושה זאת בהצלחה, אבל אף פעם לא מנער את ההרגשה של אלפי ידיים נוגעות באלפי משטחים.
שני אנשים לפניי בתור, וצפיתי בהם מזמינים בתשומת לב מנותקת, כזו שאת נותנת לזרים הנמצאים לפניך באיזשהו תהליך, ואת מתמודדת בו לבדך. דרמות קטנות של אינטראקציה. אישה שלא הצליחה להחליט על גודל כוס בזמן קצוב, וגבר שהזמין ביעילות של מישהו שידע מה הוא רצה, והתרעם שהיה צריך לבטא זאת בקול.
הגיע תורי. בריסטה – צעירה עם תג שם "ג'סיקה", עיניים עייפות, לובשת חום-ירוק, כאילו היא חלק מהריהוט בסניף – הסתכלה עלי ושאלה את השאלה הקבועה בסוף כל לקיחת הזמנה: שֵׁם?
מעולם לא נתתי את שמי האמיתי. הוא לא מצלצל טוב לאוזניים אמריקאיות. הוא לא נֶהְגֶּה נכון. הם לא יודעים לאיית אותו. בבחירה בין חזרה מתישה, הקראה איטית של אותיות, מבטים נבוכים לעומת שקר קטן, העדפתי תמיד להקל על החיים שלי ושל נותני שירות, ולבחור שם אמריקאי קצר, קל לאיות, מהיר לכתיבה, שאחר כך יֵאָמֵר בביטחון או יִצָּעֵק לחלל החדר: "בִּיל."
ג'סיקה – אם זה באמת השם האמיתי שלה, כי ברגע שהתחלתי לתת שם בדוי, התחלתי גם לחשוב שאולי כל השמות בדויים – כתבה את האותיות בטוש על כוס נייר משומן, בצליל חורק עם ריח שחור, והוסיפה אותו לדלפק, ליד הכוס של "ג'ו" (בטוח שם בדוי), שעמד לפני בתור. עכשיו גם הכוס שלי עומדת בתור משלה.
בתוך הקפה שולחנות פנויים, אבל אוויר חנוק, דחוס ולח, וריח האספרסו והדלעת לא היה שילוב מזמין. העדפתי לשבת בחוץ, להתמסר לקור. כאשר קראו בשם שלי/המזויף, לקחתי את הקפה, ויצאתי. וכשיצאתי, קול קרא לעברי, חתך את האוויר, אמר משהו כמו היי ואתה, ואולי גם קרא לי לבוא לכיוונו. אחרי כל השנים שעברו מאז, אני לא זוכר את הניסוח המדויק, כמו שאני זוכר את הצליל שפגע בי.
הסתובבתי לכיוון הקול – נמוך, גרוע, צרוד מעישון ארוך, ואולי גם מצעקות או משירה או משתייה, או מכל הדברים שקולות עוברים כשהם נמצאים בחוץ יותר מדי זמן, כשהם לא מוגנים, כשהם חשופים לגורמי השמים. לא רחוק מהדלת, בקטע מדרכה בין המבואה של בית הקפה למדרגות שירדו מתחת לשפת הרחוב, ישב גבר. זאת הייתה הרגשה מוזרה – הוא היה שם כל הזמן, ואני יודע שראיתי אותו קודם, אבל עכשיו הוא התגלה פתאום, עבר לתודעה, עבר להיות נוכח, כאילו יצא לפתע מפורטל פנטסטי, ברחוב שהלכתי בו מאות פעמים.
הוא החזיק גיטרה. יד שמאל שוכנת על צווארה, יד ימין מרחפת מעל המיתרים, והעיניים שלו, מכוסות במשקפי שמש – משקפי טייסים, דגם עתיק, מתכת דקה עם עדשות כהות חומות-כתומות, מסוג שלא רואים יותר, מלבד חנויות וינטג', מקושטות בתג מחיר של ארבע ספרות, או על אנשים שלבשו אותם במקור, ולא הורידו אותם מאז – היו מופנים אלי.
הוא עשה תנועה קטנה עם הראש, וחייך. לא הנהון, בדיוק – יותר הטייה, הכרה אולי? אחר כך, יישר את היד, הצביע על כסא קטן, שלקח מבית הקפה, סימן לי לשבת, החזיר את היד לגיטרה, והאצבעות החלו לנוע על המיתרים.
המוזיקה התחילה מיד, רועשת ומלאה. תיבות בלוז דלתאי, מלוכלכות. עמדתי לידו, הסתכלתי על הכסא, ועל המשך הרחוב, ועליו. הוא הביט למטה לגיטרה, לא יצר איתי קשר עין יותר, ועם הרגל שלו הזיז קצת את הכסא לידו.
התקרבתי אליו עוד יותר, הכסא היה נקי, יבש, יותר טוב מכסא הפלסטיק שהוא ישב עליו – כסא לאורחים כנראה. החזקתי את הכוס בשתי ידיים, והתיישבתי לצידו.
המעיל שלו היה ישן יותר ממני, וגם נראה שעבר וראה יותר דברים ממני; עור שחור, כבד, מכוסה ניטים כסופים בדפוסים מסודרים באזורי הכתפיים, על האמות ועל המפרקים; סדוק בכפלים, דהוי ומשופשף, לא קרוע, ולא בלוי. תחת המעיל, סוודר צמר גס בצבע חום-ירוק (יותר צבאי מאשר גווני הפסטל של סטארבקס). צעיף מפוספס, לא קשור, זרוק על הצוואר, סינטטי, מזויף, זול, בצבעים ותבנית שנראו במבט חטוף כדגל ארצות הברית, טבול בשמן מנועים עמוק.
על כפות הידיים שלו כפפות חצי אצבע, שחורות, בלויות עד לנקודה שבה גבול בין בד לעור היה מטושטש. האצבעות שבלטו מהן החוצה היו צהובות, כאילו צבעו אותן סיגריות, והשאירו שכבה עבה של צבע חרדל ושעווה אחרי עשרות שנות עישון, ומעט מקלחות במהלכן. בקצה שלהן, ציפורניים עבות וסדוקות. תנועת האצבעות על המיתרים היתה מהירה, מדויקת, רכה בניגוד למראה המחוספס. אצבע הימנית מצליפה, השמאלית מכופפת את המיתר עד שהצליל עולה, רוטט ומתכופף.
המוזיקה שלו לא הגיעה מסטארבקס, זה בטוח. היא לא הייתה חלקה, מעובדת, נקייה. לא היה בה משהו נעים. היא יצאה בכוח ממגבר, שעמד על הרצפה והיה מחובר ב… רגע. לאן הוא מחובר באמת? עקבתי עם המבט לאורך כבל חשמל כתום, יוצא מהמכשיר, רץ על המדרכה, מעל סדקים וחריצים ושורש שהתפרץ החוצה, דרך שלולית שעוד חודשיים תקפא ולא תפשיר עד תום העונה, וממשיך לכיוון הקיר עד – כן, שקע תחזוקה חיצוני של בית הקפה, בדרך כלל נעול, עכשיו פתוח, מזין את המגבר ואת הצלילים.
והצלילים החשמליים, דרך מגבר שכוון על ווליום מינימלי – לא לעורר תשומת לב יתרה של שכנים, שוטרים, ומבקרי בית הקפה – ניסרו את החלל האינטימי שאפף אותו, ועכשיו גם כלל אותי בתוכו. העוברים והשבים – בדיוק כמו שאני הייתי עד לפני עשר דקות – לא נכנסו פנימה לחלל הזה; הרגשתי כמו בסטודיו הקלטה, מאחורי זכוכית אטומה.
כשהוא סיים את הקטע הקצר, הוא חייך שוב והביט בי בפעם הראשונה מאז שהתיישבתי. הפנים שלו היו קרובות אלי. גבר מבוגר, אבל לא ידעתי לאמוד כמה בדיוק; הרחוב מזקין אנשים, הופך אותם לעתיקים לפני זמנם, מוסיף שנים שהצטברו מבלי שעברו. הוא היה יכול להיות בן חמישים או בן שבעים, או כל נקודה ביניהם.
עורו היה כהה. כהה, במובן של שזוף וחשוף, של מישהו שחי בחוץ מספיק זמן עד שהשמש חדרה תחת עורו וסימנה אותו מבפנים – כמו כתם שנצרב על מסך טלוויזיה שנשאר דולק זמן רב מדי – כמו פני חקלאי או מלח. סביב הפה, על המצח, קמטים עמוקים, חריצים של כיווץ מתמיד. זקן דליל, רק זיפים משוננים, מספר ימים של צמיחה, מספיק כדי להיות נוכח, לא מספיק כדי להיות מכוון; אפורים, לבנים כמעט, עם אזורים חומים ושחורים, כאילו חלקים שונים של הפנים הזדקנו בקצבים שונים.
מעל משקפי הטייסים, בנדנה כהה. לימים הבחנתי שהבנדנה והצעיף שלו – אותו בד, עוטף את המצח, יורד מסביב לאוזניים, ואז דרך הצוואר מונח על החזה. השיער שלו היה חום בהיר, חלק, מלוכלך, עם מעט נקודות התקרחות במרכז הראש.
הוא שמט את הגיטרה, נתן לה לנוח על ברכיו, מוכן בכל רגע להרים אותה ולהמשיך לנגן.
"אז קוראים לך גם ביל?" הוא שאל אותי, "כי ביל זה השם החורפי שלי."