כמו העפעפיים שלי, גם התריסים של חלון חדר השינה היו חצי סגורים. התעוררתי לאט, ואז מהר, בשבריר שנייה מחקתי כל זכר לחלומות, והצפתי חזרה לתודעה את הלילה. נרדמנו על ספה בסלון, עברנו למיטה (איך היא?), נרדמנו מיד.
חדר שינה קטן, עוטף מיטה ועוד קצת, שידת בגדים צרה, ולא יותר מזה. קירות ערומים, רצפה חשופה. חלון יחסית רחב, ללא גינוני וילון, מעל מסגרת פשוטה ומזרן קשה, פונה לחצר אחורית ומגרש חניה, פותח גישה למעקה ברזל שחור, מוביל למדרגות חירום. לפי תחושת האור, השעה יחסית מוקדמת.
נועה כבר היתה ערה; ישבה בקצה מיטה, גַּבָּהּ אלי. היא לבשה חולצת טריקו ארוכה שלי, הבגדים שלה עדיין בסלון. רגל תותבת עמדה שעונה על קיר, בזווית קלה, חפץ שמחכה לחזור לתפקיד. לידה, שרוול סיליקון, אפור חלבי, מקופל.
ידיים עבדו מהר: היא פתחה שרוול, גלגלה, משכה, עצרה, תיקנה קמטים, משכה, עצרה. היא הרימה גדם, הניחה עליו שרוול, החליקה בכף יד שטוחה. נשימות קצרות יצאו ונבלעו. נועה שמה לב שאני ער.
"הַשֶּׁמֶשׁ," היא אמרה, בלי להסתובב. "תסגור אותה."
התגלגלתי על צידי, נצמדתי לקיר, משכתי בחוט דק ומחוספס. כל שלב ירד עם נקישה קטנה, פלסטיק עייף, תריסים משלימים סגירה, אור מצטמצם, מתעקש, ולא נכבה לגמרי. כרגיל, האור מנצח.
"בוקר טוב," אמרתי.
נועה לא ענתה מיד, עדיין עם הגב אלי, מחזקת את התותבת, בודקת יציבות, משקשקת רגל. כשהיא נעצרה, הכתפיים שלה נשמטו. הגב מכופף מעט. היא הסתובבה, חיוך גדול על פניה.
"בוקר!" אמרה בעליצות, ואז, "חם פה." היא נעמדה.
קמתי גם אני, עצרתי במקלחת, והמשכתי למטבח. פתחתי ברז מים, נתתי לריח צינורות להתפוגג ולטעם מתכתי להעלם, ואז מילאתי קומקום והפעלתי. נורה אדומה נדלקה, זמזום נמוך החל. מילאתי שלוש כפות קפה טחון בקנקן ועמדתי בהמתנה.
נועה יצאה מהמקלחת, אסופה יותר, לבושה יותר, מסודרת יותר, מורכבת יותר, והתיישבה על כיסא בר. תיק צד לידה, חצאית עבה עד קרסול, חולצה לבנה, ובלייזר מקופל מעל רצועות עור.
"קפה," היא אמרה.
נתתי למים להתקרר מעט, מזגתי לקנקן. "כמה דקות," אמרתי.
נועה הביטה בקנקן. הביטה בי, ושוב בקנקן. "אני חושבת שעברו כמה דקות," היא אמרה אחרי כמה שניות, ודחפה את ידית הפילטר למטה. החזקתי את הקנקן בידית, ומזגתי לשתי כוסות לבנות, דקות שפה. אם היא רוצה לשתות קפה גרוע, שלא תבוא בטענות.
נועה לקחה את הכוס בשתי ידיים, החום טיפס ונפלט. היא הניחה את הכוס, ואז הרימה שוב, שתתה לגימה קצרה, בלי מחווה. טבעת חומה על השיש משכה את תשומת ליבי, פירור יבש, דבוק, קילפתי ושברתי אותו בין ציפורן לאגודל.
נועה הביטה מסביב, כוס הקפה שלה כבר ריקה, שלי עדיין מלאה. "מתי תספר לי על ביל?" היא הרימה את הסנטר לכיוון 'ארבעה ורדים'.
"אה… ביל… הוא גר ליד הסטארבקס בפינה של עשירית. אני נותן לו וויסקי, והוא שומר לי מקום ישיבה בראשון בבוקר. לפעמים חנייה."
"נשמע לי כמו סידור יקר."
"אנחנו מסתדרים," אמרתי. שנינו שתקנו. התחלתי סוף סוף לשתות את הקפה שלי.
"אז," אמרתי לבסוף, "ג'יי-דייט?"
"מה לגבי זה?"
"אני מניח שיש.. לו"ז? אנשים. סבב?"
נועה חייכה, "סבב?"
"אני רק מנסה להבין," הרמתי יד כמו מגן, "אני הייתי יום שלישי, בין שש לשמונה? מחר יש מישהו…"
"אל תעשה מזה חמוד," נועה קטעה אותי. המילה חמוד נשמעה כמו סוף פסוק.
שנינו שתקנו. נועה החזיקה את הכוס הריקה שלה בשני ידיים. סימנתי לכיוון הקומקום, היא הניעה את הראש בתנועת שלילה.
"ההורים שלי טסו," היא אמרה.
"לאן?"
"לפראג", היא אמרה את המילה "פראג" כמו "פְּרָא-אָה", והיתה צריכה לחזור על זה פעמיים עד שהבנתי ("ככה אבא שלי אומר את זה, כאילו הוא עדיין חי שם").
"לקחו מדריך," היא המשיכה, "טיול שורשים, בתי כנסת, איפה סבא גר, איפה אבא נולד, דברים כאלה. כאילו שזה משנה משהו. זה היה לפני מיליון שנה, את מי זה מעניין. העיקר שהם נסעו סוף סוף."
"ואז..?" שאלתי, אחרי שנועה שתקה.
"אה כן, ג'יי-דייט. התבשלתי עם זה הרבה זמן. אמרתי לך, כמעט ולא יצאתי מהבית. אני מדברת על שנים. אז מהרגע שהם אמרו שהם מתכננים טיול לפראג, התחלתי להתבשל עם הרעיון." הפעם היא אמרה "פראג" בהגייה האנגלית.
"אז פתחתי את האתר," היא המשיכה בלי עצירות, "עשיתי פרופיל, העליתי תמונה, כתבתי כמה שורות. זהו."
"ואז התחלת לסנן?" שאלתי, "גובה, מקום, כשרות, זה מטורף כמה סינונים אפשר…"
"לא," היא אמרה, קוטעת אותי שוב. הבטתי בסימן שהשאיר הפירור העיקש על השיש, והנחתי את האצבע שוב עליו. "לא סיננתי, לא חיפשתי, לא בחרתי."
ליקקתי את השפה, האוויר בדירה היה יבש וחם. "אז איך הגעת אלי?"
נועה שמה יד על היד שלי, לוחצת אותה, תופסת אותה, "לא הגעתי אליך. אתה היית הראשון ששלח הודעה."
הבטתי ביד שלה עוטפת אותי, ראיתי אותה יותר מאשר הרגשתי אותה, "אז אני…"
"אל תבקש לעשות מזה שיר," היא אמרה.
נשברתי וצחקתי, והיא צחקה גם. "רציתי להיות מיוחד, את לא יכולה להאשים אותי בזה."
"תהיה מיוחד, אף אחד לא אמר לך לא להיות."
חיפשתי תירוץ להתרחק, לנשום, "יש בייגל, רוצה? אני יכול גם להביא מהעגלה למטה."
נועה קמה מהכיסא בבת אחת.
"יש לנו שלושה חודשים, אמרת? עד שאתה עף."
"שלושה חודשים." חזרתי אחריה.
"אז אנחנו עושים עם זה משהו."
"אנחנו," חזרתי אחריה.
"אתה מכיר את העיר, אתה יודע איפה היא לא מנומסת."
"לא מנומסת," לא יכולתי שלא לחזור אחריה, אז הוספתי: "מכיר ויודע."
"אני לא רוצה מוזיאונים, אני לא רוצה בראנץ'. אני רוצה חיכוך."
"כן," התעשתתי, הרמתי את הקול, התקרבתי אליה חזרה, "נעשה את זה. אני אהיה ה-fixer שלך – לא תשמעי ממני 'נוֹנוֹ'. את תהיי הפנים היפות. מי צריך דייטים. נרים פרויקט."
"פנטסטי," היא חיבקה אותי, "כבר חשבתי שאני צריכה לדבר עם ביל. מה אתה אומר על מחר?"
"הלילה. וויליג'." אמרתי, הקמנו דת חדשה, קראנו לה תנופה.
הפנים שלה זרחו, "תמצא לנו מרתף. בא לי מרתף!"
עשר דקות אחר כך, נהג מונית התקשר לנועה, אמר שהוא למטה. ירדתי לפניה, השארתי מאחורי מרחב. מעקה עץ עטוף צינת בוקר, ליווה את המדרגות. צעדים מדודים, חריקות בניין ומפרקי מתכת. בחוץ, קר יותר מכפי שציפיתי, אופניים קשורות לגדר ברזל נמוכה, מסתירות שלט שֶׁמּוֹרֶה לא לקשור אופניים לגדר. רציתי להגיע לפניה למונית, לפתוח דלת. התחרטתי. רציתי להגיע יחד איתה למונית, ולא לפתוח דלת. התחרטתי.
הגעתי לפניה למונית, עמדתי ליד דלת, שילבתי ידיים, הבטתי בה כשהיא פתחה אותה, ואז תמרנה – זו המילה היחידה – פנימה בחצאית הארוכה שלה.
⁂
תל-אביב, 2020
הגרון שלי יבש, השעה כבר אחרי שתיים, הטלפון לא צילצל אפילו פעם אחת. גם ספאמרים מתייאשים מתישהו.
"אני לא מאמינה שלא סיפרתי לי עליה," את אומרת.
על השולחן שתי צלחות עם גבינות, קערת פירות, בקבוק יין, קנקן מיץ, אגוזים, וצלחת ריקה עם פירורים משני משולשי פיצות שמצאת במקפיא, חיממת, והגשת לנו. אלפונסו על הכרית, ישן עמוק.
"רציתי לספר, כשהגעתי אליך אז. אבל לא הרגיש לי אז שאת במצב הקשבה," אני אומר, מקווה שאני לא יוצא תוקפני מידי.
"כן, מה אתה רוצה, נחתת אצלי אחרי שנים שלא שמעתי ממך. לא בדיוק ידעתי איך לאכול אותך."
אני שותק, מביט בטלפון. שיחה אחרונה שלא נענתה מלפני שעה וחצי.
"גם על ביל לא סיפרת לי," את אומרת, בזמן שאת מוזגת לי יין בכוס אחת, ומיץ בכוס אחרת. "לא ידעתי שהיה לך חבר הומלס."
"זה לא סיפור רומנטי," אני אומר, מביט מסביב לסלון, מוצא את פינת הנגינה שלך, עם פסנתר, גיטרה ומגבר לידה. "הוא לא הסתיים טוב."
"איזה מהם? לא משנה. תספר, קדימה, אולי יֵצֵא משהו מעניין מהלילה הזה." את אומרת. שנינו לא יודעים עדיין, שהלילה, עם צירוף המקרים המוזר שאנחנו עומדים בתוכו, יהיה יותר מעניין מִשֶּׁרָצִינוּ לאחל לעצמנו.