צנרת בניין, מתכתית, עתיקה, שלחה גלי חום וריח שרוף לחלל אוויר, מלווים בנקישות יבשות, לא סדירות, כמו צליל שנוצר על שפת גרון. על השיש במטבח, מקום מצומצם: בקבוק שמן זית; מעט תבלינים נגישים; קומקום חשמלי – כנראה עדות בולטת שנולדתי במקום אחר – ומספר בקבוקי שתייה, חלקם עדיין סגורים. שלפתי את הטוב שיש לי.
כשהסתובבתי, שתי כוסות בידי, נועה עמדה ליד אחד מכסאות הבר, נשענת עליו עם יד מתוחה, מעט רועדת. הגשתי כוסית חצי-מלאה לכיוון היד השנייה.
"לחייך, קלייד," היא אמרה, מביטה בי עיניים, "לחיי, מה שזה."
לא הגבתי, רק הרמתי את הכוסית שלי. נועה כיווצה את האף, הריחה את המשקה, כמו עכברה, מנסה להבין אם התמזל מזלה, והיא מצאה חתיכת גבינה עטופה בחמאת בוטנים, בדיוק בגובה אף, מונחת על מגש עץ בצורה מזמינה ולא מחשידה כלל. העכברים שטעו, לא חזרו לספר. מבט הססני צבע את פניה ונעלם. נועה לגמה את המשקה בבת אחת, לגימה גסה. גרונה זז בחדות, עֵינֶיהָ מתיישרות שוב אלי, יציבות, לא מושפעות מאלכוהול. מעל נקישות צנרת, נשמעה נקישה חדשה, כמו חבטה, זכוכית פוגשת שיש.
נועה הביטה ממני והלאה, לכיוון השיש מאחורי, מסתכלת על הבקבוקים, משם לכיוון קיר לבנים חשוף, לספה, למסדרון קטן שמוביל לחדר שינה, וחזרה אלי.
"אני מניחה שאין צורך בסיור," היא שחררה את יד המשענת, מתוך תנועה להתקרב אלי, אבל החזירה אותה חזרה, "או שיש עוד חדרים?"
חייכתי אליה, "מה שאת רואה, זה מה שאת מקבלת." התקרבתי למרחק נגיעה.
נועה שיחררה את האחיזה מהכסא, והעבירה אותה אלי, מפעילה כוח שלא ציפיתי לו. ליפפתי כף יד סביב זרוע, והרמתי אותה מעט למעלה ולכיווני. עור קר, נוקשה, דרוך, לח מִקְּרֵם, משובץ טיפות. ריח בושם התערבב עם זיעה והשאיר חותם חמצמץ באפי. נועה הרכינה את ראשה, והצמידה שפתיים.
סובבתי אותה מהשיש, השענתי אותה על הקיר. הידיים נצמדו למותנים שלה, ובזמן שנישקתי אותה, נאבקתי בשכבות צמר וכותנה מתחת לג'קט, מנסה לפענח את סדר האריגים.
"ספה." אמרתי, בהזדמנות ראשונה שהיתה לי לנתק פֶּה. היא נתנה לי לקחת אותה, ונפלה לאחור על העור השחור, תלתלים התפזרו סביב ראשה כמו הילה מבולגנת.
רכנתי מעליה, כף ידי על ירך ימין, מטפסת מתחת לבד. הרגשתי עור רך, רפוי, חי, חם. עברתי לרגל שמאל, מעל הברך, ונבלמתי מיד.
הרגשתי פלסטיק קשה, חלק, עבה. מתחת ליד לא היה שריר, או ברך, או עצם, אלא קימור פולמרי קשיח, שהסתיים במפרק מתכת.
הבטתי בה. עיניים פקוחות לרווחה, מביטות למעלה, מקובעות לתקרה. פֶּה קפוץ, צוואר מתוח לאחור, שריר לסת פּוֹעֵם. השקט בדירה מוחלט. צלילי רחוב לא חדרו, נבלמו בחלון. רק נקישות רדיאטור וצנרת גז, עקשניות, לא נחות, לא מרפות, המשיכו להדהד בחלל.
לא משכתי יד. הידקתי אחיזה על פלסטיק קר. החלקתי אצבעות מעלה, עקבתי אחרי קו מתאר מלאכותי עד מפגש בשר. צלקת מחוספסת, ואז עור. ציירתי תמונה בראש, וחייכתי. שרירים בפנים כאבו ממאמץ להחזיק את חיוך יציב. "אני לא נבהל מתוספות בנייה."
הכתפיים של נועה צנחו לתוך ספה, היא כופפה מעט ראש, עיניה עזבו את התקרה, ומצאו אותי. "אז למה עצרת? תמשיך, קפטן."
המשכנו על הספה, בשכיבה, בישיבה, עברנו למיטה. נועה הסירה בעצמה את הרגל התותבת. אחרי הניסיון השני שלי עם החזייה, היא הבינה שאין לי סיכוי מול רצועה כפולה, וכפתור נסתר לשחרור נעילה. רשמתי לעצמי ללמוד את המנגנון.
כשהרגשתי יותר משוחרר, הרשיתי לעצמי לבדוק קצת גבולות. הקשתי את המגע, הרשתי לכוח לזרום מגופי לגופה. ריתקתי אותה חזק יותר למיטה. תפסתי את שיערה, נותן לתלתלי הבלונד להימתח בין אצבעותי. הנחתי יד על צווארה, לחצתי מעט, התרכזתי בפה שלה ובאף, ובמאבק שלה לאוויר. גופה התעגל, הוקשת, ונמתח תחתי. הרמתי את היד וסטרתי לה. הקול שיצא היה חד, יבש. נתתי סטירה נוספת, להסיר ספק לטעות. והשארתי את היד על הלחי שלה; כתם אדום התחיל לפרוח על לחי חיוורת.
הגבות שלה התכווצו, היא פקחה עיניים והביטה בי; מצמצה פעמיים. "עשיתי משהו לא בסדר?" היא שאלה.
השתדלתי שלא לצחוק על השאלה התמימה, אבל לא הצלחתי. "את עושה הכל בסדר," אמרתי תוך כדי צחוק, מקווה שהיא לוקחת אותי ברצינות, "את מושלמת."
"אז למה עשית את זה?"
"אממ…" אמרתי בהדגשה, בקול, "כי אני נהנה מזה? מה רע?"
נועה הביטה בי, מצפה להמשך, וכשהבינה שאין הסבר מפורט מזה, הרימה את היד שלה, בתנועה מהוססת, העיפה אותה לכיוון הפנים שלי. הזרת שלה פגשה את העין. סטירה חלשה, לא מחושבת. היא הסתכלה עלי.
"היי," אמרתי, עדיין עם שאריות צחוק קודם, "למה את עשית את זה?"
"אני לא רואה מה הכיף," היא אמרה ועצמה עיניים, מושכת את הראש שוב לאחור, שוקעת בכרית, תופסת את האגן שלי, "אבל אתה יכול לסטור לי אם אתה רוצה."
⁂
חזרנו אחר כך לסלון, נועה נשענת עלי. אוויר בחדר עמד, דחוס בריחות גוף ואדי וויסקי שעלו מבקבוק פתוח. נועה התיישבה על הספה, ביקשה ממני שמיכה. היא כיסתה את פלג גופה התחתון. מבטה צלול מדי למישהי ששתתה על בטן ריקה. צנרת נרגעה, נקישות פסקו, צלילי רחוב עמומים חלחלו פנימה. מזגתי לשנינו עוד כוסית. השארתי דירה חשוכה, הדלקתי רק מנורה קטנה, עומדת, בפינה.
"יש לך חברים לשתייה?" נועה שאלה, מריחה שוב את הכוסית, הפעם בצורה נינוחה, מרוכזת בטעם, אף ישר, מרחף מעל שפת הכוס.
"מה?" שאלתי, "למה את חושבת שיש לי חברים לשתייה? זה נשמע כאילו אני אלכוהוליסט."
נועה לגמה, השאירה פה סגור, נשמה עמוקות דרך אף. לשון זזה דרך עור, גרון בולע נוזל.
"הוויסקי הזה טוב." היא אמרה.
"אני יודע."
"אז איך אתה מסביר את זה," היא הצביעה לכיוון שני בקבוקים סגורים, "'ארבעה ורדים', וויסקי זול. עומדים אצלך סגורים. המסקנה שלי היא שאתה שומר אותם למישהו אחר. בטוח לא בחורה. חייב להיות מישהו מבוגר. אבא שלך?"
"הו, וואו," אמרתי, "את אוהבת לקפוץ למסקנות עם הרגל האחת שלך."
התיישבתי לידה. שמיכה משובצת יצרה גבעה מלאכותית בינינו, והציקה לי. רציתי לראות. רציתי בעלות על מה שמתחת. "חם פה מדי בשביל צמר," אמרתי. לא חיכיתי לאישור. תפסתי קצה שמיכה ומשכתי הצידה לאט, בתנועה מדודה, חושף סנטימטר אחר סנטימטר. היא לא התנגדה.
אור צהוב מפנס אחורי בחוץ חדר דרך חלון, נפל על רגליים חשופות. רגל ימין – מַפַּת טראומה. לאורך שוק, מברך עד קרסול, רצה צלקת ארוכה, משוננת. עטופה עור מבריק, לבן-כסוף, מתוח על עצם כמו יריעת פלסטיק שנמסה והתקשתה מחדש. מסביב לצלקת, איים קטנים של רקמה פגומה, זכר לזכוכיות ומתכות שנשלפו משם מזמן.
"אז אתה אומר שאני טועה?" נועה חזרה לנושא שהעסיק אותה, מצפה לקבל אישוש או דחייה ליכולת ההבחנה שלה.
"את לא טועה," אמרתי, "ואת קריפית. עקבת אחרי לפני שנפגשנו? הפרופיל שלך מלכודת דבש? את סטוקרית?"
"ידעתי!" היא הרימה את הקול בהתרגשות, בטון גבוה. "אז מי זה? עם מי אתה שותה? ספר לי."
"קוראים לו ביל," אמרתי. הנחתי יד על ירך ימין שלה, עוקב עם האצבע אחר הצלקת, מרגיש את המעבר בין עור רך לפסים קשיחים. מעביר אגודל, לוחץ בעדינות. "הוא הומלס. זה פרק בפני עצמו, על כוס קפה, אז אני מבטיח בפעם אחרת."
בעוד יד ימין שלי על ירך ימין שלה, עין נמשכה שמאלה. גדם נגמר עשרה סנטימטרים מתחת לברך. קצה לא ישר. עור מקופל פנימה, תפור בצורה כירורגית, לריפוד עצם. שנים וחיכוך עשו את שלהם: אזור אדמומי, משופשף, עם סימני לחץ כהים, היכן שתושבת ישבה שעות ארוכות מדי היום, אחרי מאמץ של הליכה וטיפוס מדרגות. נראה פגיע, מרגיש כואב.
"מאיפה את מבינה בשתייה? יש לך כמה הסברים לתת לי." שאלתי על יכולת ההבחנה שלה בין וויסקי יקר לזול, אבל התכוונתי להסברים אחרים לגמרי. "את שותה הרבה?"
"פעם," היא אמרה, "אבל הפסקתי. עברו שנים מאז שמישהו נתן לי להתקרב לבקבוק שתייה."
"רגע, את…?" נעצרתי באמצע השאלה.
"אלכוהוליסטית?" היא חייכה, "לא. אל תדאג. אני בסדר. אתה בסדר." היא התכופפה לשולחן הנמוך, לשים את הכוס שלה חזרה.
חולצה לבנה מכופתרת, שנלבשה בחופזה לפני מעבר לסלון, נשארה פתוחה חלקית וגלשה מכתף. על עור לבן, קצה רשת צלקות דקות, חיוורות, בצבץ ונעלם חזרה, כשהיא התיישבה לאחור.
ליטפתי את קצה הגדם, נועה הביטה באצבעות, מניחה את ידה בעדינות על ידי. בזמן שאני הרגשתי את קיפול העור, היא הרגישה את מפרקי אצבעותי. התכופפתי ונשקתי על ירכה.
"רוצה לספר לי מה היה?"
"זה פרק בפני עצמו, על כוס קפה," היא אמרה, הסתובבה אלי עם הגב, וצנחה עלי לאחור, מורידה אותי לספה למצב שכיבה, "אז אני מבטיחה בפעם אחרת."