נועה אמרה לי לבוא אחריה, קפצה בנחישות מהספסל, ומיד נעצרה, מחזיקה את רצועת התיק שלה בידה.
"הבנתי אותך," אמרתי לה, והצבעתי לכיוון היציאה הקרובה מהפארק, "משם."
הלכנו מרחק קצר ללא שיחה, עם שתיקה נוחה לשנינו. מחוץ לפארק, עת ערב, תנועת רכבים ערה; מוניות פנויות נוסעות לאט, ומאיטות לכדי זחילה ליד היציאות, מאתרות כל יד מתרוממת מעל גובה כתפיים. סימנתי לאחת, והיא נעצרה צמוד למדרכה. משיכת מכחול צהוב-מלוכלך כנגד אפרוריות עמוקה של כביש ובניינים.
פתחתי דלת אחורית, וחלל המונית נשף החוצה, כמו הוחזק זמן רב מדי מתחת למים, ערבוב של טיהור אוויר בריח אורנים עבש, וניל חם, וזיכרון חומצי קלוש של ארוחת צהריים. אני צריך לפתוח את החלון, חשבתי לעצמי.
"אחריך," אמרתי לנועה.
נועה תמרנה – זו המילה היחידה – פנימה בחצאית הארוכה שלה. היא הפנתה גַּבָּהּ לדלת פתוחה, התיישבה על קצה מושב, הניפה רגליה פנימה בנוקשות כמעט אימפריאלית. רגליה ישרות לחלוטין, גוררת איתה משקל צמר כחול-לילה כבד.
התבוננתי בה, מרותק וקצת מעורער. זה ריח אריסטוקרטיה של האפר-ווסט-סייד? נוקשות שמגיעה מכך שמעולם לא היתה צריכה להידחס לקרון סאבווי עמוס בשעות השיא, מעולם לא היתה צריכה לקפל את עצמה למען אחרים? רציתי לעקוף את המונית ולהכנס מהצד השני, אבל נועה, באותה נוקשה בה היא נכנסה, עברה למושב המרוחק, תובעת גם אותו.
החלקתי פנימה לצידה. מחיצת פרספקט בינינו לבין נהג, עבה ושרוטה, הפכה את דמותו לצללית מעורפלת. המקום היה צפוף, ונועה, לא התיישבה בקצה המושב, נותנת לרגל שמאל להישאר ישירה ככל שהחלל מאפשר. ירך שמאל שלי נצמדת לברך ימין שלה. ציפיתי לנסיגה, ציפיתי שתמצא מספר מילימטרים של הפרדה מנומסת, אבל נועה לא הרגישה צורך כזה – היא נשענה לתוך המגע.
"ארבעים ותשיעית," אמרתי לנהג דרך המחיצה, "הלס קיצ'ן."
המונית זינקה קדימה, משתלבת באגרסיביות בתנועה דרומה, מתחילה במאבק נוכחות בפקקי הערב של העיר. נועה זזה יחד עם תנופת הרכב, כתף ננעצת בשלי. ניחוח חדש מתחיל גם הוא במאבק נוכחות – משהו חד, יקר, הדרי, חותך את הזוהמה.
"הלס קיצ'ן," נועה חזרה אחרי, "לא הייתי כל כך דרומה כבר שנים."
"זה לא אזור מלחמה," אמרתי, ובניגוד לעצמי, הרגשתי צורך להתגונן. "זה אמיתי. עם אופי. לא הכל חייב להיות שוערים ולובי מלפני המלחמה."
היא הביטה בי, ולא ראיתי שיפוטיות בענייה. הרגשתי קצת רע שמיהרתי להגיב בצורה כזאת. "לא אמרתי שזה מקום רע. אמרתי שלא הייתי שם. אני לא חושבת שיש לי חבר אחד שגר מתחת ל-72." היא כיווצה את מצחה, "אני חושבת שיש לאבא שלי מגרש חניה שם, על ארבעים ואחד ועשירית."
באופן לא מפתיע, אני מכיר את המגרש הזה, כמו שאר המגרשים הבודדים במרחק בלוק ממני.
"את צריכה חברים חדשים, אם כך, או לפחות חברים שלא מפחדים מקצת חספוס." הרגשתי שאני מעביר את הטון השיפוטי אלי.
"אין לי באמת חברים," היא תיקנה אותי, קולה נמוך וצרוד, קצב הדיבור לא אחיד. "יש לי מכרים. מקורות. אנשי קשר. שכנים. והורים."
לא רציתי שהשיחה תתפוס אופי מלנכולי, כבר הייתי בפגישות כאלה בעבר, הן מרגישות אישיות ואינטימיות, אבל נוטות להיעצר כתוצאה ממבוכה של חשיפה אמיתית מדי ומהירה מדי.
"רציתי לשאול אותך משהו שהטריד אותי מאוד," הגזמתי כדי למשוך את תשומת ליבה, "בפרופיל שלך. מה זה הכינוי 'נוֹנוֹ'? שמת לב שהוא יותר ארוך מהשם שלך, כן?"
נועה שחררה צחוק קצר וחד, היד שלה אוחזת בתיק העור הקטן שעכשיו היה מונח על ברכיה, צבעו משתלב עם הבלייזר, למעט עיטורי הזהב שבלטו מעל הצבע השחור.
"זה כינוי שנדבק על ידי יוצרים מגוננים. 'לא, נועה, אל תיגעי בזה.' 'לא, נועה, את לא יכולה לצאת.' 'לא נועה, זה נשמע לי מסוכן מדי.' היא אמרה, מצמידה את המלים "לא, נועה," No, Noa, בצורה שנשמעה כמו 'נוֹנוֹ'. "זה הפסקול של הבית. אבא שלי חושב שהעולם הוא סדרה של מדפים שאני עלולה ליפול מהם."
"ואת נופלת? נפלת פעם?"
"נפלתי?" היא שוב הביטה בי, חיכתה ללכוד את מבטי בעינייה, "לא נפלתי. קפצתי."
המונית פגעה בבור בשדרה השמינית, גל הידהד דרך צמיגים, מתלים, מושבים ונעצר אחרי שהלם גם בנו. נועה השתקנה – שאיפת אוויר חד שנשמעה לא פרופורציונלית למכה. יד שיחררה תיק, נשלחה ואחזה בברכי. אחיזה קרירה, יבשה, וחזקה באופן מפתיע. היא לא הרפתה גם אחרי שהמתלים התייצבו, ותחתית הרכב התקרבה שוב לאספלט המשובש.
"יש לי מדיניות," אמרתי, מביט ביד שלה על הברך שלי, ושם את היד שלי מעליה, חמה יותר, גדולה יותר. "אני תמיד אומר 'כן', כמו שמלמדים אלתור על במה."
"אז אתה תהיה שותף לדבר עבירה?" היא שאלה בחיוך שהופך כוונה מילולית לסימבולית, "כמה זמן יש לנו?"
"למה את מתכוונת? הערב רק התחיל, יש לנו את כל הלילה."
היא צחקה, הפעם בטון פחות לחוץ מהפעם הקודמת, "כתבת בפרופיל שאתה חוזר לישראל בקרוב, לא? אתה לא היחיד שקורא פרופילים לעומק ומחפש רמזים."
"אה, כן," אמרתי. הייתי כל כך מרוכז בעכשיו ששכחתי לרגע שיש אפשרות שהיא מסתכלת קדימה. "בתחילת השנה, ינואר נראה לי. אז יש לנו…" הרמתי אצבעות לפי הסדר, אחד, שניים, "שלושה חודשים. נעשה מהם בוני וקלייד." שנינו צחקנו יחד.
"מושלם," היא אמרה. "יעילות. לא יהיה לנו זמן להשתעמם. לא תהיה לנו הזדמנות לבנות שגרה."
נועה רכנה קדימה, מצמידה את מצחה כמעט עד לזכוכית. זוהר ניאוני של טיימס סקוור זלג פנימה דרך חלונות המונית, שעכשיו הזדחלה בעצלתיים, הרחובות ליד הבית תמיד עמוסים ואיטיים. גוונים של צהוב, אדום וכחול שטפו את פניה ואת תלתלי הבלונד שלה.
"אני אוהבת את האור הזה," היא אמרה לתוך הזכוכית, היד שלה לוחצת את הברך שלי, "הוא מהפנט."
"זה זיהום אור, נועה."
היא הסתובבה חזרה אלי, עיניה רחבות, משקפות את הניאון החולף. "זה מהמם. מחשמל, מילולית."
"ובכן," אמרתי, "המתח אצלי הוא סטנדרטי. והנורה במסדרון מהבהבת."
הייתי צריך לנהל ציפיות. התקרבנו. המונית פנתה מהשדרה לרחובות צדדיים, חשוכים יותר, צרים יותר. אדים עלו מפתחי ביוב, גלויים באור צהוב של עמודי תאורה. מדרכה שהיתה פנויה מקודם, כעת נערמה בשקיות זבל – הרים שחורים מפלסטיק שמחכים לבוקר. מחוץ לכל בניין גדר שחורה קטנה, ושער ברזל נמוך, פתוח למחצה, כתפאורה בלבד, ולא נועד למנוע מאף אחד לדלג מעליו. שלטים קטנים, ירוק על גבי לבן, מבקשים לא לקשור אופניים, ולאסוף צרכי כלבים.
"אני גר בבניין ללא מעלית," אמרתי בנונשלנטיות. "קומה שלישית."
"קומה שלישית," היא חזרה אחרי.
"זו בעיה?" שאלתי, "כאן אין שוער ומעלית וקונסיירז' שיודע איך קוראים לכלב שלך."
היא הביטה בי, אבל לא הצלחתי לקרוא את פניה. היא הייתה בכושר – או לפחות, היה לה מבנה גוף של מישהי ששורפת קלוריות רק מעצם קיומה. חיוך, חד ומאתגר, חתך את פניה.
"אני מקווה שאתה בכושר," היא אמרה. "אני לא אוהבת לחכות למעלה."
"אני יכול להתמודד עם שלוש קומות," גיחכתי. "אני לא זה שלובש…" החוויתי בידי במעורפל לעבר התלבושת שלה. "את המבנה הארכיטקטוני הזה שאת קוראת לו חצאית."
"החצאית הזאת," היא אמרה, מחליקה את הצמר הכבד על רגלה, "היא הסוואה. אין לך מושג מה יש מתחת."
המונית האטה, גולשת למדרכה ברחוב 40. מסעדה קוריאנית עם תור קטן מחוץ לדלת, שיישאר בדיוק באורך הזה עד חצות, מכבסה סגורה, קבוצת גברים מחוץ לבר, מעשנים, צחוק מחוספס ורועש.
"הגענו," אמרתי.
הושטתי יד לארנק, עם צורך לבצע אקט שליטה קטן. נועה לא התנגדה, היא אפילו לא שמה לב. הייתה עסוקה מדי בהכנה מנטלית לירידה. היא פתחה את הדלת לפני שהמכונית עצרה לגמרי.
"רגע," אמרתי, "תיזהרי מ-"
היא כבר הייתה בתנועה. תפסה את משקוף הדלת ביד אחת ואת גג המונית בשנייה, מניפה את עצמה החוצה בתנופה של פלג גופה העליון שעקפה את הצורך של הרגליים לעבוד. זה היה לא חינני במיוחד, חזק ומטלטל. היא נחתה על המדרכה עם נעלי הפלטפורמה שלה, מתייצבת מיד.
שילמתי לנהג והשתחלתי החוצה אחריה.
העומדים בתור למסעדה התרוממו מידי פעם על כפות הרגליים, מנסים לאתר שולחן בפנים, "זה לא סתם כרוב," מישהי ניסתה לשכנע את חברתה שהתור מוצדק, "מחכה לך הרפתקה."
נועה עמדה על בטון לא אחיד, מביטה למעלה על הבניין שלי. מדרגות חירום זיגזגו במורד חזית, ברזל שחור חלוד כנגד לבנים אדומות. בכניסה דלת צרה מכוסה מדבקות. היא סידרה את רצועת התיק שלה, החליקה את הבלייזר, והסתובבה אלי. האור מפנס הרחוב למעלה תפס את פניה מביטות בי באלכסון קטן – שכחתי כמה היא גבוהה – שוטף את העייפות, משאיר רק קו לסת בולט.
"תוביל קפטן," היא אמרה, מסמנת בסנטרה לעבר הדלת. "ושלא תעז להציע לסחוב אותי."
צחקתי. "לא הייתי חולם על זה."
פתחתי את דלת הכניסה, זמזום חזק מידי נתן אות לריח שמן בישול מדירה בקומת קרקע, ופוליש רצפה חזק, לעטוף אותנו. המדרגות עלו בתלילות קדימה, מכוסות לינולאום שחוק, מקולף בקצוות כבר שנים.
עליתי לאט, שומע את נועה מאחורי. הקצב האיטי שלה מפתיע. לא ידעתי אם זה פינוק, או כושר, או שאולי משהו מפריע לה. העדפתי לא להסתובב ולעשות מזה עניין. טיפסתי בקצב מדוד, מדרגה אחר מדרגה, לא נותן לפער בינינו להתרחב.
הגעתי לדלת, התעכבתי בחיפוש המפתחות, נתתי לנועה להתקרב כדי שנכנס יחד. שמעתי אותה מתנשפת. חוסר כושר, הבחורה לא עלתה מדרגות, מי יודע כמה זמן. דחפתי את הדלת פנימה. קיר לבנים חשוף, ספת עור שחורה, שני כסאות בר ומטבח, מוארים מעט מהחלון שפונה לחצר אחורית. חימום הדירה זולג החוצה ומזמין אותנו פנימה.
נועה צעדה הישר למרכז החדר, הפילה את התיק שלה על הרצפה והסתובבה לעמוד מולי.
"וויסקי," היא דרשה, "נקי."