תמיד זכרתי את העיר הזאת בווליום לא נכון וטמפרטורה לא מתאימה. אוויר ברחוב 39 נשב קריר ממצופה, ובמעברים בין קיץ לסתיו, לקח לי זמן ללמוד התאמת לבוש, בזמן שאני מתארגן בדירה עם מעלות מבוקרות. ובעונה ההיא, הלמידה הייתה איטית במיוחד. באוקטובר עדיין יצאתי החוצה לא מוגן מספיק. עצרתי מול זכוכית כהה של סניף בנק, לסגור כפתורים של ג'קט, ולהרים צווארון. האשליה הרגעית שלי נופצה. המכנסיים שלי לא התאימו לסיפור שרציתי לספר לעצמי הערב. קיפלתי את המכפלת פעמיים וקיוויתי שהיא תחזיק מעמד.
נשמתי עמוקות, ספגתי ריחות ברזל רטוב ובוטנים קלויים מתוקים, שהגיעו מעגלה עומדת מעבר לפינה, עדיין לא גלויה, והתחלתי לצעוד במהירות.
רחוב ברודווי אף פעם לא התאים לציפיות שלי, לא משנה כמה פעמים הלכתי בו. הרחוב היה שקט יותר מכפי שדמיינתי, נקי יותר, ובניגוד לשמו, צר יותר. עקפתי אנשים, נזהר לא להפיל כוסות קפה; התאפקתי לא ללטף כלבים שהושארו מחוץ לחנויות, שוכבים בעיניים חצי עצומות על מדרכה רטובה, צמודים לְעַמּוּד עם הוראות חניה, ולידם שלטים, כתובים בכתב יד, עטופים ברשת ברזל, מתארים מחירי ליקר וכריכים באותיות צועקות מדי ביחס לכלכלה.
בחור צעיר ליד דוכן קנה עיתון ועוגה אוורירית עטופה בניילון. קלטתי את המבטא שלו. לא אמריקאי, לא ניו יורקי, לא משהו טהור; ערבוב בלקני, כמו קובץ זיפ עם חמישה גופנים.
בכיכר קולומבוס, על גבול הפארק, עצרתי לרגע להסדיר נשימה ובגדים, שוב מול זכוכית כהה של בנק סגור. אורות ניאון הודלקו לפני שקיעה, השתקפו בשלוליות מבריקות; עגלות סוסים לתיירים התארגנו לעזיבה; ועגלות אוכל התמקמו במקום עגלות קפה. הבטתי פעם אחרונה בקפלי המכנס, וחציתי את הכיכר לפארק.
הכרתי את סנטרל פארק היטב, והוא היה מועדף עלי לפגישות ראשונות, נותן הרבה הזדמנויות לשיחה טובה, טבע עירוני, וצפייה באנשים. שהרי אין דבר שמחבר טוב יותר שני אנשים, מאשר לצפות באנשים אחרים, ולגבש יחד דעה משותפת ושלילית עליהם.
מהמזרקה של בְּתֵ'סְדָה, היכן שקבעתי להיפגש עם נועה, היה מסלול הליכה שתכננתי בקפידה. רחב, נוח להליכה, ראשי, מלא באנשים, זוגות ומשפחות, משובץ ספסלים, עמודי תאורה ודוכני קפה, מקיף את האגם בנינוחות וללא מאמץ. אפשר היה ללכת בנעימים, לא לחשוב יותר מידי, להתקדם בהליכה ושיחה בקצב תואם. כעבור עשרים דקות, אחרי גשר מפורסם, בפינה צפונית, בדיוק מול המזרקה ממנה התחלנו – מגיעים לצומת שבילים, כמו גם צומת החלטות. שם הייתי מעלה את הבחירה. אפשרות אחת: להמשיך עם השביל הרחב, להשלים את סיבוב האגם, ולסיים את הליכה. או אפשרות שנייה: להעמיק לתוך הפארק, לשבילים קטנים יותר, עם עמודי תאורה, כמו גם ספסלים ואנשים, מרוחקים יותר אחד מהשני, מבלי לראות או להבטיח מה בסופם, לזרוק את הקובייה, להחזיק אצבעות.
הסתכלתי בשעון. יכולות הצעידה והתזמון שלי לא אכזבו, הקדמתי בשבע דקות. מספיק זמן להירגע ולתכנן את המשפטים הראשונים. נועה עדיין לא שלחה הודעה. המון סמיך מילא את הרחבה. תפסתי עמדה יחסית מרוחקת, קיוויתי לאתר אותה בקהל, וניסיתי לעלות בראשי את תמונת הפרופיל שלה.
"למה אתה יושב כאן אם תכננו להיפגש ליד המזרקה? האוריינטציה שלך מקולקלת."
קול נמוך ומעט צרוד רטט מעל כתפי הימנית. הסתובבתי במהירות. נועה עמדה מדרגה מעלי, ללא תנועה, גופה נוקשה. משמעותית גבוהה ממני, גם בנטרול נקודת הפתיחה. תלתלים בלונדיניים טבעיים נשפכו על כפתיה בצורה אגבית, בניגוד גמור לשריון שבחרה ללבוש. בלייזר נשי שחור, מכופתר, תחתיו צעיף דק סביב הצוואר, מסתיר קלות צווארן חולצה לבנה; על כתפה תיק צד קטן, עשוי עור שחור עם רצועה דקה וטבעות זהב, חצאית מקסי בצבע כחול-לילה מִצֶּמֶר כבד, נפלה בהחלטיות ממותן צרה ונעצרה במכפלת, מילימטר מעל הרצפה.
"הקדמת," אמרתי במהירות ובקול יבש, השתעלתי והתחלתי מההתחלה, מאט את קצב הדיבור. "הקדמת, כמה זמן את מחכה?"
"אני יעילה. לא ידעתי שזאת תחרות, אבל עכשיו אני יודעת שניצחתי. לאן הולכים?"
הסתכלתי מסביב, לרגע באמת איבדתי אוריינטציה. בניגוד לביטחון שצעדתי בו לפגישה, לא הייתי מוכן לאפשרות שהיא תופיע, וגם לאפשרות שהיא תיראה כמו בתמונה, אז לקחתי לעצמי שנייה למצוא את עצמי ואת נקודת היציאה. הצבעתי הלאה מעבר למזרקה, "שם. יש לך נעליים מתאימות? יהיה בּוֹצִי."
נועה הרימה את השמלה סנטימטרים, חושפת נעלי ספורט שחורות בהירות, עם פלטפורמה לבנה גבוהה במיוחד, ומכעיסה. "אני מוכנה!" היא אמרה בהתלהבות, "אחריך מאסטר".
"אז את עיתונאית?" שאלתי כשהמזרקה כבר היתה בגבנו, והשביל חשף עצמו בצורה ברורה, מזמין אותנו ואנשים נוספים, מוביל לכיוון הגשר המפורסם מעל האגם, "את בטח רגילה לרדוף אחרי אנשים."
נועה תפסה את רצועת התיק שלה ביד. "אני מומחית בהתבוננות מרחוק," היא הדביקה את הפער הקטן שנפתח בינינו, "אפשר להבין את העולם מארכיונים וראיונות בטלפון."
"נשמע… סטרילי, בחורה של ספרייה."
"אפשר להגיד." היא התחמקה מהעקיצה, "הספרייה של אבא שלי גדולה. יש נושאים שאפשר למצוא שם עליהם יותר מידע מהספרייה הציבורית של ניו יורק או קולומביה, וגם עיתונים מתחילים לעלות את כל הארכיונים שלהם לרשת."
האטתי קצת את הקצב, "אז את מכסה את העולם מדירה בניו יורק מעל הפארק? נשמע מדהים."
"אני יעילה. כבר אמרתי. וגם, אני קצת פחות בכושר עם האלטרנטיבה." היא שוב צעדה לצידי, "אם להיות כנה, כל המכניקה הזאת," היא הצביעה על השביל, "ללכת; בפארק; עם מישהו," היא אמרה כל חלק במשפט כאילו הוא משפט בפני עצמו. "אני חושבת שעברו שנים מאז ניווטתי את הפרוטוקולים האלה".
עצרתי. "שנים? את ודאי צוחקת. יש לך… אנרגיה כזאת," השתהתי, נזכרתי בשיחה באתר, "והיית כל כך החלטית. הייתי בטוח שאת יוצאת כל לילה עם מישהו אחר, אם את בכלל אמיתית."
"אנרגיה קלה למשחק," היא המשיכה ללכת, משאירה אותי מאחוריה, "תחזוקה היא החלק הבעייתי. למה עצרת? הבטחת לי דייט ספורטיבי."
הגענו לגשר שהיה מלא באנשים, אז חצינו אותו במהרה.
"את גרה ליד ההורים? אם את מבלה בספרייה של אבא הרבה."
"סוג של." נועה נעצרה והתיישבה על הספסל הראשון שראתה, נשימתה כבדה מעט. "הבית מספיק גדול, אז אפשר להגיד שאנחנו גרים ליד. או ביחד. תלוי אם אתה מודד אנכית או אופקית." היא צחקה.
"הפסקה?" שאלתי, והתיישבתי בקצה הספסל.
"מיציתי את הפארק. וגם מתחיל להחשיך, אני לא אוהבת ללכת בחושך." היא אמרה, הנינוחות שלה נעלמה, "מה עוד תכננת לערב זה?"
לא הצלחתי לקרוא אותה ואת הכוונות שלה, כל תכנון על צומת שבילים והחלטה רומנטית התאדה. הייתי צריך לאלתר. לגלגל את הקוביות עכשיו.
הבטתי מערבה אל קו הרקיע של הבניינים מעל הפארק, השמש כבר מאחוריהם, "נשב לשתות משהו מתחת לדירה שלך?" ידעתי שאין שם מקום לשבת ולשתות, האזור הזה של ניו יורק היה מגורים בלבד, אבל קיוויתי שצירוף מילים "הדירה שלך" יעביר את המסר.
"הלובי של הבניין הוא כמו אזור בנייה עכשיו," נועה הבינה את הכוונה שלי, מתעלמת מהאפשרות לשבת בחוץ, "מכריחים אותי לשים כובע פלסטיק צהוב וכיסוי ניילון. תאמין לי, זה לא מקום לשיחה."
"המקום שלי אם כך," אמרתי במהירות, "הֵלְּס קִיצֶ'ן. לא יהיה לנו נוף של פארק, ואפילו אין לובי, אבל יש קוריאנית למטה שאפשר למות."
אני יודע שתצחקי עלי כשתשמעי את השאלה הבאה ששאלתי, אבל באמת לא הצלחתי לקרוא אותה, "ברגל או בסאבווי?"
"מונית. בוא כבר."