אני מסמן לנהג לעצור בפינת הרחוב שלך, ליד שלט "ללא מוצא", שעומד בזווית מאז שמשאית התעלמה ממנו, וניסתה לצאת בנהיגה לאחור. הנהג, קובי שמו, מסתכל על מסך ניווט במרכז הרכב, מביט לתוך הרחוב, ואומר לי: "אני יכול להכנס, אין בעיה, חבל שתלך את כל הרחוב". אני מנצל את ההזדמנות שהמונית נעצרה, ופותח את הדלת. נוח לי לרדת כאן, להמשיך ברגל, לקדם רעיונות למשפטים. רציתי לחשוב במהלך הנסיעה, אבל לקובי היו תוכניות אחרות לזמן המשותף שלנו.
אני מביט הרחק לעומק הרחוב, אי אפשר לראות את הבית שלך מהפינה בה אני עומד עכשיו, במיוחד לא כאשר הרחוב חשוך, כפי שהוא עכשיו, לפני עליית השמש. פנסי תאורה גבוהים משליכים אור לבן וחיוור, שבקושי מצליח להגיע למדרכה רחבה שנפרשת תחתם. לפני שאני מתחיל את הצעידה, והמקטע בינינו אכן מרגיש לי כמו צעידה, אני רוכן לכיוון החלון ומודה לקובי על הנסיעה.
"לא, לא", הוא אומר לי, "תודה לך", מדגיש את המילה "לך". נהגי מוניות יכולים להיות מצחיקים בצורה כזאת. "אתה בחור טוב", אומר לי קובי, כאילו הוא מכיר אותי שנים, ויודע מי אני ומה אני. "ואתה תשמור על עצמך ותעשה טוב לסובבים אותך", הוא מוסיף.
אפשר להגיד, וזה יהיה נכון להגיד, שהייתה לנו שיחה ערה, אם כי קצרה – בשעות אלה נסיעה משדה התעופה לוקחת פחות מעשרים דקות. אני מדמיין איך רק בעוד שעתיים מעכשיו, אותה נסיעה תיקח שעה וחצי, בכבישים מלאים באלפי נהגים לחוצים; וככל שיהיו יותר נהגים, כך יהיו פחות שיחות. אפשר להגיד, וגם זה יהיה נכון להגיד, שבמהלך השיחה הערה, אמרתי בדיוק ארבעה משפטים.
⁂
הזמנתי את המונית אחרי הנחיתה, ואפילו שהייתי צריך להתקין אפליקציה, ולהסתבך עם הזיהוי והאימות – הטלפון שלי עדיין לא היה מותאם לשיחות והודעות מקומיות – עדיין העדפתי טכנולוגיה מתסכלת מאשר לצאת החוצה וליצור קשר אנושי עם סדרן, או לשמוע נהגים מתגנבים לשדה, מציעים הסעות לנוחתים, ולהתלבט אם אני צריך לדבר עם אחד מהם או לעמוד בתור רישמי ואינסופי, ולהיות מוטרד מאופן תשלום וטיפ שאני צריך להשאיר. השיקול: אם אזמין מונית דרך אפליקציה, תהיה מינימום תקשורת לפני הנסיעה, ומכאן שגם תהיה מינימום תקשורת במהלך הנסיעה, ואני אוכל לשקוע במחשבותיי, ולהתכונן לפגישה איתך, כאילו לא עשיתי את זה במהלך כל הטיסה, וכל ההמתנה שלפניה, או במונית שלפני זה.
תוכניות לחוד, ותוצאות לחוד. ברגע שסיימתי עם ההזמנה, הטלפון צלצל, ושירות שיחה מזהה הציג לי על רקע צהוב: "קובי – אחלה נהג מונית". לא היתה לי ברירה אלא לענות.
"אתה מקשיב!", קובי, אחלה נהג מונית, צעק מיד, לא בנימת שאלה, אלא כהוראה, לפני שהספקתי לשאול לשמו או לדרוש סיבה לשיחה.
"אל תצא החוצה למוניות, אני לא שם", הוא השתהה לרגע. אולי רצה לקבל ממני פידבק שאני אכן מקשיב, או לכל הפחות, אכן מי שהזמין ממנו מונית, אבל כנראה ההפוגה היתה רק לקחת אויר, כי הוא מיד המשיך: "עושים לנו בעיות, לא נותנים לנו להיכנס ולאסוף נוסעים, סיפור רציני, אל תשאל".
אני לא יכול לחשוב על שאלה שהייתי רוצה לשאול פחות באותו רגע.
"תקשיב לי. אתה מקשיב?", ואז, במרחק מהטלפון, כאילו דיבר למישהו אחר, או הרחיק את הטלפון ממנו לראות אם השיחה עדיין מחוברת, שמעתי אותו אומר: "אני לא יודע אם יש כאן קליטה, אני לא שומע כלום", ומיד המשיך, הפעם בקול חזק עוד יותר: "תקשיב, אל תצא החוצה, תלך עד הקצה של הטרמינל, לאזור של השאטלים, אני אחכה לך שם", ושוב הרחיק את הטלפון ממנו ואמר, ספק לעצמו, ספק למישהו אחר, "אני מקווה שהוא שומע אותי", ואז ניתק את השיחה.
חציית שדה תעופה לאורך, מהמטוס עד לכביש, היא חוויה אחת: מסלול ברור, שמתחיל בעמידה מכופפת ולא נוחה ליד מושב כיסא קשה, יציאה ממטוס, הצטופפות סביב גרם מדרגות, עצירה מהירה בעמדות בדיקת דרכון, המתנה למזוודות, חיפוש שלט ירוק של המכס, ולבסוף בריחה לכביש. כולם הולכים בכיוון אחד, אף אחד לא רוצה לחזור לאחור, אף אחד גם לא יכול. לאורך נחיל הנמלים עומדות הנמלות-חיילות: סדרניות, נשות ביטחון, מאבטחות סמויות, דלתות חד כיווניות ומדרגות נעות לכיוון אחד בלבד.
את יכולה ללכת מהר או לאט, לבחור מדרגות נעות או רגילות, לשאת איתך מזוודה או תיק גב, בסוף, כשתצאי לכביש, ותרגישי את הלחות עוטפת את הגוף שלך, אחרי שעות ארוכות תחת בקרת אקלים – תעמוד לצידך זאת שישבה לפניך כל הטיסה.
חציית שדה התעופה לרוחב, לעומת זאת, היא חוויה אחרת לגמרי. נוסעים הולכים קדימה ומבקרים הולכים אחורה, חלק נכנסים, וחלק יוצאים, מתנגשים אחד בשני כנחל פוגש ים. יש ממהרים, חדורי מבט לכיוון דלתות אוטומטיות; יש נעים לאט, מחפשים שלטי יציאה או מחפשים אחרים, ויש עומדים במקום או יושבים. סביבך פזורות שמחות מאופקות, ובלונים, ואיחודים רגעיים אחרי תקופות פרידה ארוכות.
כאן בחורה קופצת על בחור, שם משפחה מחבקת ילדה עם תיק גב גדול ממידותיה. כסאות גלגלים, ותיירים רפואיים עם תחבושות על פנים מצולקות. באמצע כאלו עם שלטים צבעוניים ("כמה טוב שבאת הביתה", ו-"אפילו הכלב שכח אותך"), וכאלו עם שלטים מקצועיים, מנסים לתחום שם משפחה ארוך במיוחד במלבן צר מידי. מי אני שאשפוט, אני, שהיה לי פעם דייט ראשון בשדה תעופה, בדיוק באולם הזה, ואם מישהי הייתה חוצה אז את השדה לרוחב, ומביטה ובי ובה, מה היא הייתה חושבת לעצמו עלינו, ואיזו הצדקה הייתי יכול לספק? אני רושם לעצמי לספר לך על זה בהזדמנות. יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך.
בקצה המבנה התנועה דלילה, כמו לצאת מהעיר לפרברים. פה ושם אנשים שוכבים על רצפה מלוכלכת, מזוודות פזורות ללא בעלים, עובדים לוקחים אוויר עם טלפון ביד, ומנקה שבוחר לשטוף את פינה אחת באזור שיפריעו לו הכי מעט. היציאה לאזור השאטלים עוברת דרך שתי דלתות הזזה, כמו בספארי, ומחוץ לה מסוף אספלט ארוך, משובץ עמודי בטון חשופים ויציבים, מארח אוטובוסים ורכבי הסעות, ונהגים מעשנים ליד כל דלת, ונוסעים בטוחים בעצמם עוזרים, לנוסעים אחרים שפחות.
מבין כל הרכבים, לא ראיתי אף מונית שממתינה. ובעוד אני מתלבט אם להתקשר או להמתין, הטלפון צלצל שוב, "קובי – אחלה נהג מונית" הופיע על המסך. לפני שהספקתי לענות, השיחה נותקה. הרמתי את הראש, ומולי עמד עם טלפון עדיין בגובה כתפיו, קובי. "הא!", הוא קרא בקול לא פרופורציוני למרחק בינינו, ידו מתרוממת מעל הראש בתנועת שלום, ואז יורדת לתנועה מעגלית, אוספת אוויר כלפי גופו, "הגעת. מעולה. חשבתי שלא שמעת אותי. בוא, בוא. אין לך עוד תיקים?".
בחרתי לא לענות. חזרתי לתוכנית המקורית שלי: מינימום תקשורת, אוזניות, סידור מחשבות. קובי הלך לקצה המסוף, מידי פעם מסתכל לאחור, לוכד אותי במבטו, כאחד שלקח את הכלב לטיול ובודק שהוא עדיין איתו ולא מתעכב להריח את השיחים. קובי כיוון אותי לרכב הסעות גדול, מהסוג שמיועד לקבוצות מטיילים, תלמידים, ומקומות עבודה. התעכבתי לרגע במקומי – האם נהג ישתמש ברכב כזה לנוסע אחד ולנסיעה קצרה? הרכב שחור לגמרי, ללא סימנים מזהים או לוגו, עם דלתות נוסעים בצד, ובנוסף גם עם דלת אחורית כמו רכב מסחרי.
קובי פתח במהירות את הדלת הצדדית, ראה שאני מהסס, והרגיש צורך לדרבן אותי.
"כנס, כנס, לפני שאקבל כאן דו"ח".
התקדמתי לרכב, והספקתי לדמיין כיצד זר מתגנב מאחורי, דוחף אותי פנימה, וזהו, לא שומעים ממני יותר. אני מודה שלא עצרתי במקום, כפי שחשש ברמה כזאת דורש ממני. הייתי במצב של "תן זכות קדימה": חיפשתי אוטובוס עובר במקרה, שיתן לי זמן לבחון לעומק את הסיטואציה. אבל כל מה שראיתי לידי הייתה משפחה אחת, עם מספר עגלות כמספר ילדים, ומספר מזוודות כפול משניהם. הם היו איתי בטיסה, נזכרתי.
טיפסתי פנימה, והתיישבתי על כיסא בודד. בצמוד לכסא היה מרווח גדול עם ארגז פלסטיק מסודר, בתוכו שני בקבוקי מים, ממחטות לחות, קרם ידיים קטן, קופסאות מתכת עגולות עם סוכריות מציצה ושקיות אשפה מגולגלות. מתחת לרגלי שטיח שחור, כמו חדש. מולי, על גב הכיסא שליד הנהג, מתקן יציב לכוס שתייה, ונרתיק עם מספר מגזינים. אזור הישיבה שלי נראה כמו המתנה לרופא שיניים, והיה נקי באותה מידה.
בינתיים קובי נכנס וחגר את חגורת הבטיחות שלו. קידמת המונית גם היא מסודרת להפליא. ללא עצי ריח מתנדנדים באוויר, מושבי עור מבריקים, מושב פנוי ונקי לידו. המונית הייתה מאווררת, והאוויר רמז על שאריות כימיקלים של ניקיון וריח מלאכותי (הדרים? לא מצאתי את מקורו), שהיסווה היטב את ריחות הנוסעים שישבו כאן לפני. הטמפרטורה מווסתת ומושלמת, אז הורדתי את הג'קט והנחתי אותו לידי.
נרגעתי לרגע קצר, שהסתיים כאשר סובבתי את המבט לאחור. ציפיתי לראות שורות מושבים כיאה לרכב הסעות גדול. רק שהחלק האחורי של הרכב היה ריק לגמרי. במקום מושבים, פלטפורמה מוזרה מברזל עם צירים סביבה, ורצועות קשירה. לידה, כסא מתכת מקובע לרצפה בברגים.
"חגרת?" שאל קובי, ואני החזרתי את המבט מיד קדימה, כאילו ראיתי משהו שאני לא אמור לראות. "אפשר לזוז?".
לקחתי אויר, וסגרתי את חגורת הבטיחות. אני לא אצא מהרכב הזה אותו בן אדם, אמרתי לעצמי. קובי הביט במראות הצדדיות, המונית המוזרה גלשה לאחור, והשתלבה בשקט בנתיב התחבורה הציבורית. מהחלון ראיתי את המשפחה מעמיסה את מזוודות לבטן אוטובוס, נהג עומד לידם, משתהה מכמות התיקים, ולא מציע עזרה. להתראות משפחה משורות 18 ו-19, הילדים שלכם התנהגו יפה, ההורים קצת פחות. תזכרו אותי.
בתוך המונית שקט מוחלט. פסי איטום בודדו רעשים וחלונות כהים מנעו אורות פנסים להיכנס פנימה. המהום מנוע שקט ויציב הדף החוצה, כמו רעש לבן, את המולת שדה התעופה. לאחר שעות ארוכות של רעש בלתי פוסק, העולם נכבה בבת אחת. עד שקובי הדליק את המתג.
"אתה מטייל בלי תיקים? נסעת לסוף שבוע? עבודה נכון? בשבילי לטוס זה רק חופש. אתה בטח טס הרבה", הוא המשיך את השיחה מהמקום בו היא נעצרה לפני שעליתי לרכב.
בלית ברירה הורדתי את האוזניות, עם תקווה שהלכה והתכלתה להחזיר אותם במהירות.
"כל הדברים שלי מגיעים במכולה", אמרתי לו במשפט אחד מתוך ארבעה משפטים שאגיד בשיחה שנפתחה בינינו.