"אז אתה חוזר לתמיד? כל הכבוד, אני אומר לך, כל הכבוד. אנחנו צריכים אנשים כמוך. שתהיה פה קצת אופטימיות, וגם קצת שיגעון" הוא צחק בקול מהבדיחה של עצמו. "לא ככה?", הוא הגניב מבט לראות את התגובה שלי, "למה חזרת? מה שכחת כאן?"
לא ידעתי אם הוא מצפה לתשובה, מה אני יכול כבר להגיד לו.
הבנתי שלא. "בחרת לחזור," הוא המשיך אחרי שסימן שלום לנהג שחלף מולו, "זה אומר הכל. מה אני בחרתי? כלום. נולדתי פה, ואני חי כאן. זה לא אותו דבר".
"אתה רואה שם?" קובי הצביע לחלון שלידו, ואני הפנתי את המבט, למרות שלא היה אפשר לראות כלום בחושך, וגם לא היה לי ברור לאן הוא מצביע; עדיין היינו בתוך שדה התעופה, מתעקלים יחד עם הכביש שמוביל ליציאה.
"שם נולדתי, אתה רואה? וכאן", הוא הצביע על הכביש מולו "אני עובד".
"גרתי 10 דקות מההורים שלי. היום אני שוב גר עם ההורים, לא משנה סיפור ארוך. מה שאני רוצה להגיד זה, שכל החיים שלי, הם כאן, 30 קילומטר גג. מה אני צריך יותר? אנשים מנסים להמציא את עצמם, במקום להסתפק במה שיש להם. מה חסר לי, תגיד לי, כלום".
המונית החליקה על פסי ההאטה ביציאה מהשדה. "זה לא שאני לא מכיר." קובי הרים שוב את המבט לחלון האמצעי, "אחותי בקנדה, עברה לפני חמש שנים. מה אתה חושב שהיא עושה שם? מטפסת על הקירות. מתה מקור. יש להם רדיאטור בכל חדר, אתה קולט? כולל בשירותים. אמרתי לה: תשימי רדיאטור מרכזי. היא אמרה לי שאין דבר כזה".
קובי הפנה את הרכב לפי השלטים שמצביעים לכביש המהיר. "אתה יודע מה הכי הורג אותה? נו תנחש".
ניחשתי נכון, קובי לא רצה שאנחש. "אני אגיד לך: השקט. בכל מקום יש שקט היא אומרת לי. הולכת לקולנוע – שקט, הולכת לקניון – שקט, הולכת לטייל בטבע – מוות. יש לה דובים בחצר, אתה קולט? דובים בחצר. אבל דובים לא עושים רעש. זה הבעיה, בגלל הם באים לחצר ואתה לא שומע כלום. אבל מה אני אומר לך, אתה בטוח ראית דובים", הוא שוב יצר קשר עין דרך המראה, "היא נשבעת שאפילו העבודות שהם עושים שם בכביש יותר שקטות ממה שהיא זוכרת. אני לא מאמין לה. יש להם פטיש אוויר עם חוסם רעשים? לא יודע. מאיפה אני יודע? אולי האדמה שם רכה, אז אין רעש."
"אבל אז היא באה לכאן, והיא מאושרת רק מהרעש. היא אומרת לי: קובי, אל תפסיק לדבר. אני מתגעגעת לשמוע אנשים מדברים. ואני אומר לה: רבקה, קוראים לה רבקה", הוא עצר שוב להביט בי, "יעקוב ורבקה, לא יודע על מה ההורים שלי חשבו. יש לי עוד אח אחד, קוראים לו אסף, לא קשור. אני אומר לה רבקה, תשארי, מה יש לך לחזור לקור ולשקט?".
"אבל היא לא נשארת, שבועיים מקסימום וטסה חזרה. הולכת כאן לים כל יום, כי גם את זה אין להם שם. יש להם אגם. אבל מים קפואים, מה זה עוזר? שתיקח רדיאטור לאגם אמרתי לה. מה יש לה לחזור? ילדים, בית ספר, סיפורים, כאילו כאן אין. ואפילו יותר טוב. מה הם מלמדים אותם בקנדה? לברוח מדובים".
קובי היה שקט לרגע, התרכז בתנועה, והשתלב בכביש המהיר והריק "לך יש ילדים? אתה בגיל, אתה יודע. טוב שאין לך. אם היו לך, לא היית חוזר. תעשה כאן, שיהיו לך שורשים, יותר לא תעזוב. "
הוא צוחק שוב "וטוב שכך כן? שלא תעזוב. כי בסוף מי יישאר כאן, אה? רק חארות. יש לנו ברירה? אנחנו חייבים להישאר כאן, אחרת מה? ניתן להם לנצח? ואני לא מדבר על – אתה יודע מי. יש יותר גרועים תאמין לי".
"אתה נראה לי בסדר", קובי הביט בי דרך המראה. "יש לי חוש לדברים האלה. אני רואה ישר לפי העיניים שלך. זה שהלכת וחזרת, אומר לי שאתה בסדר. אני לא אומר סתם. יש לי כאן גם חארות במונית, ואז אני סותם את הפה וסותם את האף. לא אומרים לחרא שהוא חרא. אם הוא לא מריח בעצמו, הוא גם לא יקשיב לך. עדיף לא לריב".
"תגיד" אמרתי לו, בחלון שקט של כמה שניות, הרגשתי שאני חייב להעביר את הנושא של השיחה, "מה זאת המונית הזאת, חשבתי שאתה הולך לחטוף אותי" חיכיתי שהוא יצור קשר עין והצבעתי לחלק האחורי, אבל בשלב הזה כבר התחרטתי שזה המשפט השני שבחרתי להגיד לו.
"אה זה", קובי צחק בקול הכי חזק שלו עד עכשיו "הולך לחטוף אותי, זה טוב, אני צריך לספר את זה לאשתי. לא… שמע, תיירים זה כבר לא מה שהיה פעם. פעם הייתי לוקח קבוצות שלמות, מהשדה ללטרון. יש שם מנזר, אתה יודע? או לכנרת או לירדן. על ירושלים אין מה לדבר, הייתי עושה את הקו בעיניים עצומות. מלא כסף. אבל עכשיו? כלום, כלב לא בא. ומי שמגיע מסודר כבר עם הסוכנים הגדולים, אי אפשר להכנס".
"אז עשיתי סוג של הסבה. הורדתי את כל המושבים, ושמתי רמפה של נכים. כמו חמור עבדתי על זה. אתה לא תאמין כמו רצו לקחת ממני, זה כמו מונופול. יש 3 מוסכים שיש להם אישור, הכל מושחת כאן. אז עשיתי בעצמי, יש אחד שאני מכיר, מהמוניות, הוא עזר לי, וגם הגיש בשבילי את האישורים, לא שאלתי שאלות".
"עכשיו אני מסיע ביום זקנים ונכים. כסף טוב. כאלה תמיד יהיו אה", הוא צחק, "בזה אנחנו טובים, לעשות זקנים ולעשות נכים. הם לא עוזבים. לאן ילכו, לקנדה? אפילו לשירותים הם לא יכולים ללכת", הוא המשיך לצחוק, ולא יכולתי שלא להצטרף אליו בהומור השחור שפתאום התגלה.
"הולך לחטוף אותי, זה טוב, אני צריך לספר את זה לאשתי", הצחוק שלו גווע והוא השתתק לזמן הארוך ביותר מאז שפגשתי אותו.
"בטח קשה להיות נהג מונית בתקופה הזאת", אמרתי, "עובדים קשה, ועדיין היית צריך לחזור להורים".
"כן, איך ידעת?", הוא אמר בהפתעה, "אה כן, אמרתי מקודם. יפה שזכרת. אני אומר לך, אנשים לא זוכרים, לא אכפת להם, לא מקשיבים, כל אחד עסוק בהישרדות, בתחת שלו. אנשים עולים למונית, נהיים חרשים פתאום. איך שהורדת את האוזניות, ידעתי שאתה לא כזה", הוא הביט בי דרך המראה בחיוך.
"קשה כן, מה נעשה? מה אפשר לעשות? זה מה יש, צריך להסתדר. אשתי רוצה להרוג אותי, אבל אמרתי לה תקשיבי, נעבור להורים, הם יעזרו עם הילדים, אני אעבוד בלילה במונית וביום עם הנכים, נחסוך כסף נקנה בית. מה עוד אפשר לעשות?".
קובי אותת וירד מהכביש המהיר, "היא מבינה, זה לא שהיא לא מבינה, אבל קשה, אתה מבין. גרנו אצל ההורים לפני כמה שנים. אז אמרתי לה, כבר עשינו את זה פעם אחת, נעשה שוב. לא להרבה זמן, יהיה יותר קל. אבל ההיפך, זה קשה יותר ככל שהזמן עובר. אנחנו כבר לא אותם אנשים, וגם ההורים כבר לא אותו דבר, אתה קולט שהם גם משתנים. לפעמים קל לנו לחשוב על ההורים שלנו כמו משהו קבוע, כשהיינו בני 20. אבל זה לא ככה, אנשים משתנים כל הזמן, לא משנה באיזה גיל".
"אשתי אומרת לי: תעזוב את המונית. אבל זה לא הולך ככה. בן אדם צריך מסלול, צריך עוגן. אי אפשר כל הזמן לקפוץ ממשהו אחד למשהו חדש. אחרת אין לך כלום ביד. היא לא חושבת ככה. היתה מורה, עבודה סולידית, אחר כך עבדה במכירות של חברת הפקות, הופעות מוזיקה, הצגות, שואו-ביזנס כמו שאומרים. כסף טוב אבל בלגן שלם, שעות-לא-שעות. עכשיו חזרה להיות מורה, רכזת שכבה. באמצע ילדים, תאונות. לא פשוט, אבל אני מאמין שיהיה בסדר. אנחנו נעבור את זה".
"העיקר שתעשה אותה שמחה", אמרתי, "בסוף זה מה שחשוב, לא? זה מה שמשפיע על הכל". אני לא בטוח שהאמנתי בזה, אבל היתה לי הרגשה שזה יקנה לי כמה נקודות דימיוניות עם מישהו שלא הכרתי מעולם, וכנראה גם לא אפגוש שוב לעולם (זאת היתה טעות, קובי ואני נפגשנו שוב, שנים אחר כך).
"לגמרי, לגמרי, לגמרי. אתה רואה? ידעתי שאתה בסדר". קובי ניצל את הרמזור בכניסה לעיר, והסתובב לאחור, "אמרתי או לא אמרתי? מה יש לנו בחיים אם לא לעשות את אלו שסביבנו מרוצים, אחרת בשביל מה, אה? נלך לגור בקנדה? נעשה את הדובים מאושרים? אתה מבין, ידעתי מההתחלה".
את שאר שתי הדקות של הנסיעה העברנו בשתיקה.
"נראה לי שאתה יכול לעצור כאן", אמרתי וסימנתי לו לכיוון הפינה, ליד שלט "ללא מוצא", שעומד בזווית מאז שמשאית התעלמה ממנו, וניסתה לצאת בנהיגה לאחור.
⁂
"לא, לא, תודה לך", קובי אומר לי. הוא פותח את התא ליד המושב שלו ומביא לי כרטיס. "אם אתה צריך נהג, עד שלושה אנשים, דבר איתי. וגם במקרה של חטיפה, אם אתה צריך רכב". הוא צוחק וסוגר את החלון. נהגי מוניות יכולים להיות מצחיקים בצורה כזאת.