אני לא מספיק להתרחק מהמונית, לא מספיק ללבוש את הג'קט, והצינה החורפית ממהרת לעטוף אותי ולהצמד לגופי, היא תשאר שם, ועכשיו כבר לא משנה כמה בכמה שכבות אתעטף. גם ככה יש לי רק אחת.
אני מתחיל את הצעדה בנחישות השמורה לאדם שלא יודע מה מצפה לו, אבל נעצר מיד. הרחוב נראה אחרת מאיך שאני זוכר אותו, ותחושת חוסר התמצאות אופפת אותי. אבל היא הגיונית, לא? אנשים משתנים, מקומות משתנים. אני לא מתרגש, ועם כל שנייה שעוברת, עם כל מידע נוסף שנאסף דרך המבט, הזיכרון הישן נמחק, וזיכרון חדש נבנה במקומו. כמו המדרכה החדשה הזאת שאני דורך עליה, שהיתה פעם אספלט אפור-שחור, מלא מהמורות, לא אחיד בצבעו או ברמתו, ועכשיו מרוחה באבנים משתלבות אחת בשנייה, דוחקות את הקרקע הישנה מטה.
עצים חדשים נשתלו במרחק מספר צעדים אחד מהשני, צעירים ודקיקי גזע. מלאים ציפיות לצמוח ולהשלים את הפערים ביניהם, כל אחד מהם מסומן בלוח מתכת ומספר, שלא ישכח מי הוא ומה הוא, ולאיזה כיוון אמור לצמוח, ובמידה וכן ישכח, אני משכנע את עצמי, הוא בוודאי רשום בקובץ על שרת מחשב בעירייה. גם הפחים התפתחו, מסתבר, והם כבר לא ירוקים, ואין עליהם מספרי בתים מרוחים במברשת בצבע לבן וללא גבולות ברורים. הם התרבו, ואיכשהו לוקחים פחות מקום. בצבעים שונים, על דפנותיהם ציורים ואיורים ידידותיים. מתחת לכל ציור כתב גדול ומסוגנן, מתחתיו כתב קטן, ולמטה כתב צפוף, כמעט בלתי קריא, כמו הסכם משתמש באתר אינטרנט. על מכסם פתחים בצורות וגדלים שונים, כמו מבחני התאמה לעורבים או ילדים. אני נזכר בפח המתכת הענק שהיה כאן פעם, שאפשר היה לזרוק לתוכו תכולת דירה שלמה, ללא הגבלה, ומבלי למלא אפילו את חציו.
לא הכל השתנה, וזה מרגיע אותי במידה, אפילו במידה רבה, למה להעמיד פנים. המכולת עדיין כאן בדלתות סגורות, עדיין לא ממהרת להיפתח, ועדיין, אני משוכנע בזה, מתסכלת את התושבים בשעות פתיחה מקבילות לסניף דואר, ואת נהגי המשאיות שצריכים להיכנס לרחוב צר ללא מוצא ולצאת בנסיעה לאחור. זה מזכיר לי מיד את התמרור הפגוע בפינת הרחוב, שגם הוא נשאר אותו דבר, וזה כבר מעלה בי חיוך: הפכו את כל המדרכה סביבו, אבל אותו השאירו, כמו תמרור לשימור, כמו עץ מוגן, הייתי אומר, אבל את העצים דווקא החליפו. אז מי בעצם נשמר ומי בר החלפה, ומי קובע את זה?
מעבר לתמרור, מכולת וגינת כלבים, גם ביתך עדיין במקומו וללא שינוי. בקצה שביל קצר המוביל מהמדרכה, מעל שתי מדרגות ומעל דלת כניסה לבנה: מנורה בודדה צמודה לקיר, עטופה פלסטיק חצי שקוף, מוארת עכשיו, כפי שהיתה דלוקה, ללא שום הסבר הגיוני, כבר עשור ברציפות, והאור שלה מושך את עיניי כאשר אני מתקרב, בדיוק בזמן שפנסי רחוב נכבים אוטומטית לפנות מקום לקרני שמש שעתידיות להגיע בדקות הקרובות.
אני חושב שסיפרתי את הסיפור על האור מעל הדלת כבר עשרות פעמים בכל השנים שעברו מאז שהוא נדלק בפעם האחרונה ומאז לא נכבה יותר. אני אוהב לספר אותו בעיקר בגלל התגובות שהוא מקבל. חלק מהן, ולא אציין מאיזה מגדר, הן "אין מצב" או "אני בטוח הייתי יכול לסדר את זה," שנאמרות בביטחון דומה לאנשים שעונים בסקרים שהם מסוגלים להנחית מטוס – אם יצטרכו. החלק השני של התגובות, וגם כאן לא אציין את המגדר, הוא בסגנון של "ממש קסום," עוד בימים שהיה מקובל להגיד קסום, או "היקום מנסה להגיד לך משהו."
⁂
הסיפור התחיל דווקא בהפסקת חשמל, אחת הארוכות שהיו, 24 שעות רצופות, ואז עוד 12 שעות לפרקים, כי הם אף פעם לא מתקנים את הבעיות בבת אחת. אחרי שהחזרנו לעצמנו את האמונה שהחשמל כאן סופית, לא משוכה קלה לעבור אחרי יממה וחצי לאור נרות, עברנו לרשום מלאי נזקים. ראשון שמשך תשומת לב, והוא גם בראש המיותרים: שעון המיקרוגל, שנוטה להבהב בעצבנות, ולהשבית את המכשיר, עד שלא מכוונים אותו. גודל הדרמה בהיפוך גמור לשימושיות שלו, כמו שעון על מזוודות נפץ בסרטים: לספור לאחור, כמעט אף פעם לא להגיע לאפס, ולהעצר בהתאם לדרישות התסריט. אוכל במקרר, שלא הספקנו לאכול ביממה וחצי האחרונות, נפתח בזהירות, הורם לאף באיטיות, ונזרק לפח בנחישות. מודם חדשני אותחל מספר פעמים, בניגוד לרמז שהמילה איתחול משדרת. ומחשב נדלק מחדש והפעיל שחזור, מלווה בהבובי מסך כחולים ושחורים, כל חילוף צבע מזכיר מסמך אחר שנשכח לגבות.
רק בלילה גילית את האור בחוץ, לפני השינה, כשעשית סיבוב אורות. "האור מעל הדלת לא נכבה," אמרת לי.
"מה הכוונה?" שאלתי. אני יודע אור שלא נדלק, אני יודע שצריך להחליף נורה (וכאן, אני מודה, נגמר הידע שלי בחשמל ותאורה), אבל מה זה אור שלא נכבה?
"הוא לא נכבה," אמרת והוספת, "פשוט."
"מה ניסית לעשות?" שאלתי.
"מה כבר אפשר לעשות? לחצתי על המתג," אמרת בסבלנות מפתיעה שלא היית מקבלת ממני.
קמתי מהמיטה, ולמרות שהייתי מלא במחשבות ברורות ועם מודעות עצמית, עדיין הלכתי למתג, ולחצתי עליו מספר פעמים, בזמן שהסתכלתי דרך החלון הקטן בצד הדלת, מפקפק בעצמי, וביכולת שלי לנתח את רמת התאורה בחוץ ומקורותיה.
"אולי יש מנורה אחרת?" שאלתי אותך.
"למה שתהיה מנורה אחרת?"
"לא יודע," אמרתי, "איזה עוד הסבר יכול להיות?"
פתחתי את הדלת, יצאתי, והרמתי את מבטי מעל הדלת ומסביב. לא ראיתי משהו שלא היה שם קודם. מעל הדלת הלבנה, מוגנת על ידי פלסטיק שקוף למחצה, הנורה דלקה. נכנסתי שוב לבית, לחצתי על המתג פעם אחת, בתנועה מחושבת, מדודה, תוך הפעלת משקל בקצה האצבע, ניסיתי לדחוף את המתג עמוק לתוך הקיר, ויצאתי החוצה. אותו דבר. את ראית אותי, גם ניגשת למתג, ולחצת עליו מספר פעמים. אותו דבר.
"אולי משהו במגעים," אמרתי.
"משהו במגעים?" חזרת אחרי בהטלת ספק שלא הססת להכניס לטון השאלה.
"כן," אמרתי, הפעם יותר בטוח, למרות שלא ידעתי דבר שלא ידעתי לפני כמה דקות, "חייב להיות. צריך להזמין חשמלאי."
"אתה מכיר חשמלאי?"
"לא ממש. נחפש מחר," אמרתי, "אולי ננסה את אחד האתרים החדשים שצצו לאחרונה."
"דוד שלך חשמלאי, לא?" שאלת. תהיתי אם באמת לא היית בטוחה, או שהשאלה הקודמת הייתה כדי לתת לי הזדמנות להציע אותו לפני שאת מעלה את הרעיון.
"לא ממש," אמרתי שוב, הפעם בהקשר אחר. "ממש לא," זה מה שרציתי להגיד. "הוא הרבה דברים. כולל 'חשמלאי'," אמרתי וסימנתי מרכאות באוויר, "לא מוסמך."
"אני לא חושבת שצריך 'חשמלאי מוסמך'" אמרת, וחזרת אחר התנועה, "במיוחד אם זה רק 'בעיה במגעים'."
"עדיף שלא," אמרתי וקיוויתי לסיים את השיחה, אבל מאחר ולא היה לי הסבר הגיוני לתת, חוץ מזה שלא מתחשק לי, ידעתי שהדיון הקצר הזה רק בתחילתו. "את יודעת שאני לא אוהב להזמין בני משפחה." המשכתי, מבלי להוסיף דבר לטיעונים שלי, שעדיין הסתכמו בחשק שלי בלבד.
"חבל לשלם סתם, לך תדע מה חשמלאי יקשקש לך על עבודה של חמש דקות."
"הו, תאמיני לי, דוד שלי הוא הקשקשן הכי גדול שיש. אם את רוצה לא להזמין קשקשנים, הוא האחרון שתרצי אותו כאן," שמחתי לרגע שהשיחה הולכת לכיוון שלי, והלכתי חזרה למיטה.
"אני לא מתכוונת לקשקושים מהסוג הזה. הוא יבוא, ידבר איתך קצת, יתקן את מה שצריך לתקן, וזהו." השתהת לרגע, "אם אתה רוצה, אני יכולה להתקשר אליו."
נשמתי עמוק כדי להחצין את חוסר שביעות הרצון שלי מכל הסיטואציה, "בסדר, בסדר. בסדר. בסדר. אתקשר מחר."
יוסי, דוד שלי, הגיע אחרי כמה ימים. הוא הציע כמובן להגיע מיד, אבל לי לקח כמה ימים להתקשר אליו, ודחיתי שוב ושוב את השיחה, בלי סיבה הגיונית, אלא אם אני חוזר ל"חשק שלי" כתירוץ טוב, אבל מהניסיון שלי, כל מי שאי פעם אמרה לי "לעשות מה שבא לי," לא אהבה את התשובה "כי ככה בא לי," כאשר רציתי לעשות משהו שלא בא לה.
אחרי שהוא נכנס, ואחרי שעברנו את שיחת החימום, את "חסמתי מישהו בחנייה, אבל השארתי פתק." וגם את "הבאתי לך עוגיות, אתה תאהב." וגם את "אני לא מבין באומנות, אבל התמונה הזאת עקומה." וגם את "יש לכם חלב סויה? התחלתי לשתות, ניסית? ניב שותה רק את זה, נהיה טבעוני." וגם את "העיקר שהפסיק עם המט"ח. אתה מבין בזה, נכון? יותר ממנו ויותר מלתלות תמונות זה בטוח." וגם את "יש לי הרגשה שניב מתכנן להציע לחברה שלו. כמה זמן הם מכירים? שנה מקסימום. בחור טוב, אז אני סומך עליו שהיא בחורה טובה. בקושי מכיר אותה. אני, לא הוא. אולי גם הוא." וגם את "אולי תיתן לו קצת טיפים לבורסה? אחרי החתונה. שיתחיל את החיים עם משהו." וגם את "אני אומר לו, בוא תעשה את מה שאבא שלך עושה, כל היום בחוץ, פרנסה טובה." הוא התחיל לעבוד.
ההתחלה הייתה ידועה מראש, ישנם צעדים שכל אחד צריך לעשות בעצמו. כמו שאני ניגשתי למתג, למרות מידע ברור שקיבלתי, גם הוא הרגיש צורך לכבות ולהדליק אותו מספר פעמים. יש משהו מנחם לראות מישהו עושה את מה שאני ניסיתי לעשות. הוא הדליק וכיבה, ויצא החוצה, וחזר, ולחץ פעם אחת, ויצא שוב, ולחץ שוב (בתנועה מחושבת), ושוב יצא, ולבסוף הוציא מברגים וטסטרים מארגז הכלים שלו.
"בעיה במגעים, נכון?" ניסיתי להרשים אותך ואותו ביחד, למרות ששניכם מכירים אותי, אמנם מזווית שונות, אבל לא שונות מדי, שתחשבו שאני יודע על מה אני מדבר כשזה מגיע לתקלות בבית. במקום לענות לי, או אפילו להסתכל לכיווני, הוא בחר דווקא להצליב מבט איתך, מעבר לחדר, מעל ארגז כלים, ומגש עוגיות, כוסות קפה עם חלב סויה. המבט הזה דרש מאמץ, ואת מה שהוא אמר יכולתי רק לנחש.
יוסי פירק מתג, שיחק עם טסטר, לחץ בכל מיני מקומות, כמו רופא ויקטוריאני שמצמיד סטטוסקופ מאולתר לאזורים בגב, לפני שמדע הרפואה למד על מיקום הריאות, עד שהתייאש, הרכיב הכל חזרה, ויצא החוצה לחזור על כל הפעולות באותו סדר, בבית המנורה.
"יש לך כאן דליפת זרם," הוא אמר בפסקנות.
"יש מה?" שאלתי, "מה זה דליפת זרם? מה אתה מקשקש."
"נזילת מים אתה מכיר? אז אותו דבר, אבל עם חשמל," הוא צחק, כנראה מרוצה מההשוואה שלו. תהיתי אם זאת הפעם הראשונה שהוא סיפר את הבדיחה, ואם היא אי פעם גררה צחוק.
"אז להביא סמרטוט?"
הוא צחק בקול רם יותר, הביט מסביב, התמקד פתאום בתמונה, ומיד נדם. "לא מצחיק," אמר, והלך לכיוון הקיר, בדרך אסף מקדחה, מברגים ופלס מארגז הכלים שלו, "זה נושא רציני".
"אתה יכול להגיד שאתה לא יודע," אמרתי מעל רעש הקידוח, ומיד התחרטתי, יוסי בסך הכל עשה לי טובה, בא, בדק, השקיע מהזמן שלו, היה נחמד. למה לא יכולתי להיות גם אני נחמד באותה מידה? אפילו יותר. אז מה אם הוא אוהב לקשקש קצת? זה אמור להפריע לי? מה אני צריך להוכיח? אבל יוסי, להכעיס, לא התרגש מהטון שלי ולא הושפע מהתוכן, הוא הסתובב בהרבה בתים, ודיבר עם יותר אנשים. אם האופי שלו לא היה מתאים לזה, הוא לא היה מסוגל להתחיל בעבודה שדורשת תכונות הקשבה וסבלנות, ולעתים גם הדיפה. תכונות נדירות, ולא כאלה שאפשר לפתח עם השנים.
"אתה מפתיע אותי," הוא אמר בזמן שארז את ארגז הכלים שלו, "תמיד שמעתי שאתה החכם במשפחה." הוא צחק, סגר את הארגז, וחיבק אותי לפרידה. למטה שמעתי אותו צועק לאחד השכנים "אני מזיז את האוטו, לא ראית שהשארתי פתק?"
כמה ימים אחר כך פעלנו לפי הרעיון המקורי שלי, והזמנו טכנאי עם שילוב יוצא דופן של כמות ואיכות ביקורות, מאתר חדש (הימים אז ימי הפריחה הראשונים של האינטרנט, ועל ביקורות מזויפות אף אחד לא חשב) המתמחה בדירוג בעלי מקצוע.
הוא הגיע ביחד עם העוזר שלו בטנדר חדש, לבושים בחליפות עבודה תואמות, שאל איפה הוא יכול להחנות ולא להפריע, אמר לא לקפה, אבל כן למים, הניח שטיח על רצפה, ומעליו ארגז כלים מבריק. הוא הדליק מתג וכיבה אותו מספר פעמים, שלח את העוזר שלו החוצה ואז החליף אותו, פירק מתגים בקפדנות, הניח חלקי פלסטיק בקופסא שהביא איתו מראש, וברגים בקופסא קטנה יותר, שגם אותה הכין מראש, כמו מנתח כירורגי, גם היו לו כפפות. הוא היה נחמד, חייכני, ולא דיבר הרבה, וכאשר דיבר איתנו או עם העוזר שלו, הוא היה שקט ומנומס, וניקה את הנעליים בכל פעם שנכנס חזרה לבית. ככל שהזמן חלף, תסכול חלחל בו יותר ויותר, פער הלך והתארך בין משפטים, רמת קול, שלא התחילה גבוה, הלכה וירדה לכדי לחישה. הוא עקב אחרי חוטים שנמתחו בתוך קירות, פירק מספר שקעים בנקודות מרכזיות, הציץ פנימה עם פנס, ומיד הרכיב אותם חזרה, יצא החוצה להתקשר ולהתייעץ עם קולגה, חזר ובדק מספר צמתים, ניתק זרם מרכזי, פירק שוב מתג, החליף חיבורי חוטים שלא נראו רופפים, הסיר כיסוי פלסטיק ושם חדש במקומו, הדליק זרם מרכזי, וכאשר ראה שאין שינוי, והאור בחוץ עדיין דולק, נאנח עמוקות, וחזר על כל הצעדים שלו בסדר הפוך.
במצב רוח ירוד, כמעט מדוכדך, וללא מילה, הוא ארז חזרה את כל הציוד שלו, עבר שוב על כל הנקודות לוודא שלא שכח כלום, בדק שכל השקעים מחוברים חזרה, המתג יציב, הנורה בחוץ מוברגת כהלכה וכל קופסאות האיברים שהביא איתו ריקות. הוא מלמל מספר משפטים בקול כל כך נמוך, שבקושי היה אפשר להבין, אבל הצלחתי לקלוט שהוא מצטער, שהוא לא יחייב אותנו, והוא מבין אם נרצה להשאיר ביקורת לא חיובית, אבל הוא מקווה שלא נהיה קשים מידי, כי התעלומה אמיתית. בגב שפוף מעט, שעוזרו שני צעדים מאחוריו, הם חזרו לרכב ונסעו.
הביקור עירער אותנו, ובמשך ימים, למרות שהמשכנו לדבר על האור בחוץ, או המגדלור, כפי שהתחלנו להתייחס אליו, כבר לא ניסינו להציע פתרונות.
עדיין, מידי כמה ימים, כשעברתי ליד המתג, ניסיתי להדליק ולכבות אותו מספר פעמים, וקיוויתי שיקרה משהו, אבל בשלב הזה שנינו התחלנו להשלים עם העובדה שהאור כאן להשאר. הפתרונות שלנו לבעיה הופנו לכיוון של חיים משותפים: להשיג נורה עם אור נעים יותר לעין, לא חזק מידי, במידת חום מתאימה; להבין אחת ולתמיד את המושגים של שמירת אנרגיה שהחלו להופיע על קופסאות, לקנות נורות חסכוניות שיחזיקו מעמד, וגם להציב בחוץ משהו נגד ענן המעופפים שהחל להתרגש מעל הדלת, נע לכיוון האור ומתרחק ממנו, מסתובב סביב צירו, מתרחב ומתכווץ כריאה, מבלי לקבל דבר בתמורה.
"אני מכירה את סגן שר האנרגיה, אולי אני אתקשר אליו?" זרקת שאלה לחלל האוויר, לילה אחד כששכבנו במיטה, אחרי סיבוב כיבוי אורות ולחיצה בלתי נמנעת על מתג המגדלור "מהפרויקט שסיימתי שנה שעברה."
"חשבתי שהפרויקט שלך היה מול משרד האוצר."
"כן, ומי שהיה בראש הוועדה שעבדתי מולו, עכשיו סגן שר במשרד האנרגיה. אז מה אתה אומר, שווה לנסות?"
"את מתכוונת שתתקשרי לסגן שר האנרגיה ותתלונני שיש לך נורה בבית שלא נכבית?"
"מוגזם?"
"זה יהיה הדבר הכי מצחיק בעולם," אמרתי, "גם אם לא ייצא מזה כלום, ואני בטוח שלא ייצא, זה עדיין יהיה סיפור טוב."