"לכי על זה."
את סגן שר האנרגיה, גל (שם בדוי, כי אני לא מתכוון להסתבך עם מישהו בממשלה, למרות כל השנים שחלפו מאז), הכרת שנה קודם לכן. באותו זמן הוא היה ראש ועדה במשרד האוצר. את הובלת פרויקט רגולציה גדול כנציגת הבנקים. בצד השני, מנהל הפרויקט ונציג השיחות מטעם הוועדה הממשלתית, מדווח ישירות לגל, היה רוּבִּי (קיצור של ראובן), הנמסיס שלך.
התהליך היה ארוך, מפרך, וכמו תינוק של שני הורים מסוממים, עם סיכויים נמוכים לשרוד את השנה הראשונה. זאת הסיבה שמשרד עורכי הדין שייצג את הבנקים, הסכים לתת לך, באותו זמן מגשרת צעירה וחסרת ניסיון, להוביל את השיחות. אף אחד לא ציפה שזה יסתיים בחקיקה. וכולם שמחו לקבל כסף ולהשאיר את המצב כמו שהוא. ערובה לכסף שימשיך להגיע בעתיד, כאשר יגיעו מנהלים ושרים חדשים, שינסו שוב לשנות את המציאות לגחמתם.
איכשהו (ואת ה-איך אני אדע רק שנים לאחר מכן), את ורובי הצלחתם להביא את הצדדים לגשר על הפערים. החקיקה הושלמה. הבנקים היו מרוצים. השרים היו מרוצים. האזרחים היו מרוצים (אולי לא, הם לא היו חלק מהתהליך). את ורובי המשכתם להיפגש. אולי היה ביניכם קשר שנולד מחוויה משותפת, כזאת שרק אתם יכולים להבין. כמו זוג שמכיר לראשונה בהתרסקות מטוס וחילוץ מלב ים, או זוג שנפגש מול אמנות מודרנית, ושניהם מעמידים פנים שהם מבינים את הכסא עם האוזן והאף.
למחרת התקשרת, וגל,כמו שחשבת, שמח לעזור.
אפילו שמח מאוד, כי רצה מקרה, ובדיוק באותו יום נפגשו מספר סגני שרים בממשלה חדשה שהוקמה לא מזמן, וגל נאלץ לשמוע, יותר מפעם אחת ובטון לועג ומזלזל, שסגן שר האנרגיה הוא אחד התפקידים הפחות מוערכים; וכשאני אומר מוערכים, אני מתכוון, או שמא יש לומר, חבריו החדשים לשולחן הממשלה מתכוונים, שהתפקיד ללא הרבה השפעה, ובזה הם מתכוונים, שהתפקיד אינו מעודד אזרחים לבוא לפתחו, ונושא התפקיד לא בעמדה של חלוקת טובות או קיצור תהליכים מסורבלים, שיכולים לקבוע את מזלו של כל אומלל הנקלע לתוכם. ואין מדד טוב יותר להערכה בין בעלי שררה, מאשר כמות האומללים הבאים למשרדם.
על כן, כאשר גל קיבל את השיחה, הוא שמח להתנסות לראשונה ביכולת שלו להפנות משאבים ממשלתיים, ובמיוחד שכל מה שנדרש ממנו, היא שיחה אחת למהנדסת אחת, שהוא עצמו קידם רק שבוע אחד קודם, בזמן הקמת הממשלה, והנה נפלה לידיו ההזדמנות להשריש הרגלי עבודה בין ממנה למנויה.
"אני שולח אליך את אחת המהנדסות הבכירות שלנו, גלינה וקסלר, היא תגיע בערב." העברת לי בחגיגות את ההודעה שהוא שלח לך.
"פרופסור וקסלר", כתבתי לך חזרה, אחרי שחיפשתי את השם באתר החדש שרק הוקם לחברת החשמל. "מהנדסת ראשית באגף קווי מתח על ועליון, חטיבת פרויקטים הנדסיים." ובהודעה נוספת: "אוברקיל – כמו שאת אוהבת." ובהודעה שלישית: "אני מודה שאני מתעצב קצת כשנכבה את המגדלור." כי באותה שעה שוכנעתי שהלילה הקרוב לא יפגוש את האור מעל הדלת.
אבל סוף הסיפור הזה ידוע כבר, המגדלור המשיך להאיר.
גלינה וקסלר הגיעה באותו ערב, לובשת הבעת פנים רצינית ומרירה, שנראתה לי טבעית ועומדת בזכות עצמה, ולא כתוצאה מטובה אישית שסגן השר ביקש ממנה לעשות, ולבדוק חיבור סורר באיזשהו בית כאחרונת הטכנאים. היא חייכה למחצה, אמרה לא לקפה, ולא למים, הביטה בנורה, ועקבה במבטה אחר קווים נסתרים בקיר, כאילו בעלת עיני רנטגן, מצאה מתג והתבוננה בו מבלי ללחוץ עליו אפילו פעם אחת.
אם חוות דעת ראשונה קיבלנו מרופא ויקטוריאני, וחוות דעת שניה קיבלנו ממנתח בכיר, עכשיו אנחנו בפגישה עם מנהלת מערך נוירוכירורגיה – ניתוחי מוח וחוט שדרה.
לאחר מכן הוציאה מתוך תיק הצד שלה מעין מסך מלבני ועבה, לחצה על מספר כפתורים, ואמרה "סולם", המתינה בדממה עד שהבאתי סולם והקמתי אותו מחוץ לדלת, שעון לקיר, טיפסה עליו באיטיות של נעלי עקב, אבל בביטחון של מגפי עבודה, הצמידה מסך לקיר ליד מנורה, ירדה למטה, הביטה במסך שוב, לחצה על מספר כפתורים שוב, הזיזה מספר מתגים, ולבסוף החזירה אותו לתיק.
"יש לכם דליפת זרם," היא אמרה.
"מה?" שאלתי, מנסה לא להסגיר את ההפתעה. היא לא ענתה על זה.
"איך מתקנים את זה?" את שאלת. היא לא ענתה גם על זה.
"כמה זמן?" היא שאלה.
"שבועיים," "שבועיים?" ענינו יחד אבל בטון סותר. והצטערתי מיד שלא תיאמנו גרסאות, ולא ענינו בביטחון הנדרש. כלל ידוע הוא שכאשר את מגיעה לרופאה, עליך לדעת מראש את השאלות לכל התשובות, וכל היסוס או סתירה, מיד יגרמו למומחית להתייחס אליך בחוסר רצינות. וככל שהרופאה יותר בכירה, כך היא רגישה יותר, ומהירה יותר לבטל את העדות שאת מציגה בפניה.
"מישהו נפגע? התחשמל? מת?" היא שאלה.
החלפנו מבטים. ההלם הקל מהמסקנה הראשונית התגבר להלם מוחלט בשאלות ההמשך. המבטים שלנו בוודאי נראו לפרופסור וקסלר, שאנחנו מודעים למקרה מוות אחד לפחות, ואולי אפילו היינו שותפים להסתרתו. היא החליטה שהטובה שהייתה מוכנה לעשות בבוקר לסגן השר, מתוך מחשבה שתגזול חצי שעה מזמנה וגם תעניק לה מספר נקודות חיוביות בתקופת כהונה של ממשלה חדשה, לא חשובה מספיק להתרחב ולכלול שותפות לדבר עבירה בערב. לכן החליטה שלא לקבל שאלות נוספות, ולא לתרום מידע מעבר לנאמר, ולאחר התייעצות דימיונית עם עורכת דינה, לסיים את השיחה בו במקום.
"אם מישהו נפגע, דווחו לחברת חשמל. אחרת, אל תגעו." לאחר מספר שניות הוסיפה, "ואל תקדחו בקירות." מבלי לחכות לתגובה, או להכרת תודה, או לשאלות המשך, הסתובב והלכה.
"אתה יודע מה אתה צריך לעשות, כן?" שאלת אותי, אחרי שנכנסו פנימה, וסגרנו את הדלת מאחורנו, ואני לקחתי את קנקן המים שהוצאתי לאורחת הבכירה, כדי להחזיר אותו למקרר, תוהה ביני לבין עצמי "לא לגעת" במה? במנורה? בקיר? בבית?
"לקנות אספקת נורות לכל החיים?" שאלתי חזרה.
"כן, גם. אבל אתה גם צריך להתקשר ליוסי, ולהגיד לו שהוא צדק, וגם לשבת עם הבן שלו על שוק ההון, שלא יעשה שטויות."
"כן, אה," אמרתי, וסגרתי את המקרר.
לא פעם חלפה בי המחשבה, בשנים שנתלו ונתלשו מאז, שעבר מספיק זמן, ובוודאי שכעת מספר לחיצות מהירות, או לחיצה אחת, בתנועה מחושבת, מדודה, תוך הפעלת משקל בקצה האצבע, יכבו את המגדלור אחת ולתמיד.
אבל הרעיון בא וחלף; פרופסור וקסלר עדיין בחברת חשמל; גל עדיין בשלטון בתפקיד כזה או אחר, ועדיין בקשר איתך לפרקים; קובי עדיין נהג מונית בלילות ומסיע זקנים ונכים בבקרים; ניב כבר חגג בר-מצווה לילדים, והוא עובד עם יוסי ושניהם מרוצים; לא יצא לנו לשבת על שוק ההון; את ורובי עדיין בני זוג; ואני טסתי לניו יורק, וחזרתי לארץ, מצאתי כאן אהבה, ואיבדתי אותה באותה מידה. על המתג לא לחצנו יותר, אפילו פעם אחת.
⁂
חוץ מתגובות כמו-גבריות של "אני רוצה להגיד לך." ותגובות כמו-נשיות של "היקום רוצה להגיד לך." יש סוג שלישי של תגובות, מסוג של "אתה רוצה להגיד לי."
כאילו יש איזשהו משמעות נסתרת או מסר שאני רוצה להעביר בסיפור המוזר של האור שלא נכבה. כאילו זה סיפור אהבה או סיפור על קשר רב שנים, חוצה מהמורות. כאילו זה סיפור רווי סימבוליות או סיפור על סכסוך בין אנשים או בין עמים. אבל הסיפור שלי כאן הוא לא סיפור מהסוג הזה.
הסיפור הזה הוא שלי, אבל הוא בכלל לא עלי, הוא על מישהי שהכרתי מספר חודשים קודם; לפני שהגעתי לעמוד מול הדלת שלך ומתחת לאור; מישהו שאני עתיד לפגוש שוב בעוד מספר שנים. בחורה מיוחדת, שעתידה לקבל את הכינוי "המחבלת עם הרגל האחת".
הסיפור שלי כאן, הוא בכלל לא עלי, הוא אודות אדם שהכרתי, וזכיתי להיות בחברתו בשבועות האחרונים של חייו; אדם שחי ארבע פעמים, ומת ארבע פעמים. אדם שהכרתי, שהעיד על עצמו שהוא "הרב הראשון שלא האמין באלוהים."
הסיפור הוא עליו, עליה – וגם קצת עלינו: מהתקופה שנפגשנו שוב, כשנחתתי חזרה בארץ – ועד לפני כמה שנים, כשנפרדנו ולא התראינו מאז; ובזמן שייקח לי לסדר את הטיוטות ואת היומנים, להעביר לכתב את כל ההקלטות, לערוך ולסיים אותו, יכול להיות שהסוף שלו ישתנה.
הסיפור הזה הוא שלי, אבל הוא בכלל לא עלי, והוא מתחיל שנים מהיום, אחרי שמצאתי אהבה, ואחרי שאיבדתי אותה. כדי להתחיל אותו, כל מה שאני צריך לעשות, זה לעלות על שתי המדרגות, לדפוק על הדלת, לחכות שתפתחתי, ולהיכנס.