אני מכיר תריסר שיטות להירדם, אולי יותר, ואני אמנה אותן בפניך.
אני לא יודע מה העיר אותי לפני מספר דקות; אולי אמבולנסים עוברים ברחוב (האם כל גבר שחווה התקף לב, מפונה לבית חולים מתחת לחדר השינה שלך?), אולי נשימות עמוקות של אלפונסו, הכלב ששוכב על רצפה לידי, שמתגברות לנחירות ככל שהלילה מתקדם, ואולי זאת היית את, שמידי פעם בועטת בי מתוך שינה, או כך לפחות את טוענת.
בגילי אני עדיין מתעורר בקלות, למרות שהבטיחו לי שלא. אני מרגיש נבגד. פעם הייתי צריך לשאול את עצמי אם אני ער או חולם, היום אני יודע מיד: שריר מכווץ, מפרק כואב, איבר לחוץ ונוכחות גוף שמודעת ראשונה לעולם פיזי.
תהיה הסיבה אשר תהיה, עובדה היא שאני ער עכשיו באמצע לילה, ולפי מידת עייפות פנימית (אני מרגיש עירני למדי), אני יכול לנחש שהשעה היא שלוש לפנות בוקר; ישנתי שעתיים וחצי גג.
אני שומע אמבולנסים. הבית פינתי – צד אחד פונה לרחוב ללא מוצא, וצד שני, דווקא מתחת לחדר שינה, פונה לכביש ראשי. אותך אני לא מרגיש לידי, את כנראה ישנה חזק, וגם את אלפונסו אני לא שומע; אם הוא נושם בשקט, הוא כנראה ער.
אני מכיר אותו מגיל חצי שנה, הבאת אותו חודש לפני שדפקתי בדלת, הוא קפץ עלי ברגע שפתחת אותה. עכשיו הוא מבוגר, בן 13, והוא לא ישרוד את השנה הזאת – ימות תוך כדי ניתוח מורכב. אנחנו עדיין לא יודעים את זה, הכל יקרה רק אחרי שהסיפור יסתיים. בינתיים אני תוהה אם אני בעצמי אשרוד את השנה. אני לא מתכוון למגיפה שמתחוללת עכשיו בעולם, אלא בעקבות כל מה שעובר עלי. אבל האמת היא שאני מגזים, ואני לא רוצה להישמע דרמטי מידי, אני בסדר עכשיו, החלק הקשה מאחורי.
אני יכול לפתוח את העיניים ולהסתכל בשעון, אבל זוהי פעולה גרועה ביותר. הודאה בתבוסה, יש להימנע ממנה ולדחות אותה ככל הניתן. מה שצריך לעשות בעדיפות עליונה, וזאת אני אומר בתור מומחה חובב בנושא: להשתעמם מהר ככל האפשר, להכניס את המוח חזרה למצב שינה.
הירדמות היא אתגר של שעמום: ספרי כבשים, הלא היא אֵם כל השיטות. חיזרי על רשימות שאת מכירה בעל פה. דמייני אותך הולכת לאורך שביל שאת מכירה היטב. דמייני נחל קטן חוצה אחו שָׁלֵו; התרכזי ברעש דק של פכפוך מים, חרישי כמו רוח מלטפת כר דשא או זמזום דבורה מחפשת פרח.
אני יודע מה היית רוצה להגיד לי עכשיו: "אם אתה בסדר כמו שאתה אומר, למה אתה ער באמצע הלילה?" אבל את נמנעת. את יודעת שיש לי שינה קלה, את יודעת שאין קשר, ואת יודעת שאת כנראה הערת אותי. וגם עכשיו את בראש שלי, אז אני קובע מה את אומרת. לכן במקום זה את שואלת אותי משהו אחר.
"איך אפשר להשתעמם בזמן שאמבולנס עובר בחוץ, או בזמן שכלב נוחר בקול דווקאי להכעיס?" את מהדהדת בראשי, "ובכלל, למה הרעשים האלה מפריעים לנו ולא לו? שהרי הוא עם שמיעה חזקה בהרבה משלנו, לפחות עד שהזדקן והתחרש."
"שאלה טובה," אני עונה לך, ומעביר שקופית במצגת דימיונית. בפנטזיה הספציפית הזאת אני מרצה מול עובדים של חברת החשמל, בכנס באילת אליו הוזמנתי בתור מרצה אורח. סיפור הרקע הוא, שלפני כמה שנים פגשתי במקרה חבר ועד, הרשמתי אותו בידע השימושי שלי בנושא השינה, ומאז חברות שונות מזמינות אותי להרצות. פרופסור גלינה וקסלר יושבת בשורה הראשונה, היא נראית בדיוק כפי שאני זוכר אותה. אני מהנהן לכיוונה וממשיך.
רעשים מפריעים לנו, לא בגלל העוצמה שלהם, אלא בגלל שהם משדרים למוח שאנחנו בסביבה לא בטוחה. אלפונסו מרגיש הכי בטוח בעולם כשהוא שוכב בחדר השינה. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לו, הוא שאקום מהמיטה ואדרך על הזנב שלו.
מכאן נולד מקבץ השיטות הבא להירדמות: שדרי למוח שאת בסביבה בטוחה. נטרלי גירויים חיצוניים: אִטְמִי אוזניים, החשכי חדר לחלוטין, כסי עיניים, הדליקי נר ריחני, השתמשי במצעים טובים, נישמי בתבנית חוזרת על עצמה.
אם לא הייתי כותב את הסיפור שאתם קוראים עכשיו, הייתי כותב ספר על שינה. הדבר היחיד שמונע ממני הוא שתהליך הכתיבה מתחיל במחשבות מתגבשות בלילות ללא שינה, ואני לא בנוי לאירוניה הזאת: ספר שינה שנכתב תוך כדי נדודי שינה. בפנטזיה הספציפית הזאת, אני מספר את שיטת הכתיבה שלי לעיתונאי מאיזשהו מגזין ספרות מתחכם, כזה שקוראים משמאל לימין, והוא לא קולט את האירוניה, והעורך לא מדגיש את הציטוט כטקסט מובלט, מה שגורם לי להרגיש כזיוף, ואני יורד מכל הרעיון. במקומו כותב את מאורעות השנה האחרונה.
השקופית הבאה מכילה שורה בודדה לאפקט דרמטי: מה קורה כאשר הגירוי הוא פנימי? סימן שאלה מהבהב בעצבנות מושכת תשומת לב. אני מביט בקהל, וקולט ראשים מהנהנים. פרופסור גלינה וקסלר יושבת בפנים חתומות. קהל קשה. איך אנחנו יכולים לשדר ביטחון למוח, כאשר המחשבות שהוא עצמו אחראי עליהן, גורמות לחוסר ביטחון?
אין לך ברירה אלא לרמות, שירגיש שהכל בסדר, שיש לך שליטה על החיים, שאת יודעים מה את עושה. שלב ראשון: זהי בדיוק את מה שמטריד אותך. שלב שני: רשמי זאת על דף. זהו. פשוט. את אומרת למוח: הנה רשמתי את מה שמטריד אותי (ואותך), אני אטפל בזה מחר בבוקר. מה שנרשם יטופל. הפכי רשימת בעיות לרשימת קניות.
האתגר הוא לזהות בדיוק את מה שמטריד אותך. לא פשוט.
מה מטריד אותי עכשיו? הרבה דברים. בעצם, שקר. מטריד אותי דבר אחד. אבל אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו. עוד שקר. יש לי כוח, אין לי יכולת. אני לא מסוגל לכתוב בכנות את כל מה שאני חושב ומרגיש. אני מעדיף לכתוב אודות אדם אחר, מאשר לכתוב על עצמי. הסיפור שלו גם יותר מעניין משלי.
השיטה הזאת, כפי שאת רואה, לא עובדת בשבילי.
אחרי שכל השיטות נכשלות, לא נותרה ברירה אלא לעבור לקבוצה האחרונה: אתחול מחדש. שָׁנִי את הסיטואציה בקיצוניות. לכי לסלון, שכבי על ספה. עברי לחדר עבודה, שכבי על רצפה. סובבי צד כרית, החליפי מצעים, מזגי כוס מים, עִבְרִי אזור מיקוד. עשי מה שאת צריכה לעשות, מבלי להעיר את מי ששוכב לידך ומבלי להפריע לאלפונסו, העיקר שהמוח יחשוב שמתחילים מחדש.
לסיכום, וכאן המצגת מגיעה לסיומה: כל השיטות להירדם נופלות תחת ארבע קטגוריות. חישבי על שינה כהישרדות בקשר לטווח ארוך, מפתח לנישואים מוצלחים, אם תרצי: הרגישי בטוחה. מִצְאִי סיפוק בשעמום. שקרי לעצמך או לבן זוגך. אם שום דבר לא עובד – לחצי על כפתור, והתחילי מחדש.
אישית אני מעדיף משהו משעמם וקלאסי; ספירת נשימות. אני יכול לספור את הנשימות שלי, הנשימות של אלפונסו, או את הנשימות שלך. הנשימות שלך. למה אני לא שומע את הנשימות שלך? למה אני לא שומע את אלפונסו? האם הרים ידיים ומת בשנתו? לא. הוא היה אומר משהו. ההסבר היחיד לשקט הוא שאני לבד.
אני פותח עיניים בבת אחת. חצי מיטה ריק, רצפה פנויה, דלת פתוחה, בית חשוך כמעט לגמרי, חוץ מאור מגדלור מחלחל פנימה דרך חלון קטן צמוד לדלת כניסה, עושה דרכו עד פתח חדר שינה.
אני קם במהירות.