אני מתיישב על המיטה, מושיט יד לשידה לקחת את הטלפון. הגיע הזמן להתעמת עם השעה ולחשב את מעט השעות שנותרו לי עד הבוקר. הטלפון לא שם. אני יוצא מהחדר, חוצה מסדרון ארוך ומגיע לסלון.
את יושבת בקצה ספה, עם גב לחלון, מתחת לפנס רחוב. אור מצליח להתגנב לכיוונך, פוגש עורף, וספר שאת מחזיקה ביד. לידך, אלפונסו, מרים ראש מעל ירכייך ומביט לכיווני. מתלבט אם לבוא, מחליט שלא. סיבה אח, הוא זקן מדי, לא יכול לקפוץ בקלות מהספה לרצפה ובחזרה. סיבה שניה, הוא לא רוצה לקחת סיכון שלא תתני לו לחזור. היו כנראה נסיבות מיוחדות שהרשאת לו לעלות.
"היי", אני אומר לך בשקט, למרות שאת נראית עירנית לגמרי, "הכל טוב?"
את לא מרימה מבט. "כן, הכל טוב, אתה יכול לחזור לישון, אני בסדר."
המשפט הקצר הזה אומר לי שהכל לא טוב. ולא רק שאני יכול לחזור, אלא שאת מעדיפה שאחזור. אני מביט מסביב לחפש את הטלפון שלי.
הסלון שלך מרווח, מסודר כמו שהוא עמוס, גדול על חשבון חדרים אחרים. מחולק למספר חללים, משתלבים זה בזה. בפינה אחת, פסנתר עומד, צמוד אליו ספסל זוגי, צר, מרופד, לידו גיטרה ומגבר וינטאג', שהבאתי לך פעם. בפינה לידו, ארון ספרים. בהמשך קיר, בר משקאות קטן, מלא בקבוקי וויסקי וג'ין, כוסות נקיים, הפוכים, תחתיות, ומזכרות שהבאת מטיולים שונים, מעליו תלויים שני ציורים. בפינה נוספת של הסלון, שולחן כתיבה קטן, מספיק למחברת אחת, סביבו צמחים ומטפסים ירוקים, ולידו, על רצפה, כרית כלב גדולה. במרכז הסלון ספה זוגית וכורסא, מאוחדים על ידי שטיח שעוטף את שתיהן.
"ראית את הטלפון שלי?" אני שואל, יוצא לעקיפה לפני שאחזור לנושא.
"על השולחן," את אומרת, עדיין לא מרימה את הראש מהספר, "קיבלת כמה שיחות, אז לקחתי אותו לסלון, שלא תתעורר."
"שיחות בשעה הזאת? מי התקשר?" אני שואל, לפני שאני בודק בעצמי, שמח שהעיקוף מתארך יותר מכפי שתכננתי.
"לא מזוהה," את אומרת.
"הא," אני מביט בטלפון. ארבע שיחות לא נענות ולא מזוהות. "כנראה ספאם."
"כנראה."
החלון לידך פתוח, ריח גשם בן מספר שעות נכנס פנימה, נישא על אוויר חורפי קר, מתערבב עם ריח קינמון שעולה מכוס תה. בשעה כזאת הרחוב הראשי, שגם הסלון פונה אליו, שקט ככל שיהיה במהלך היממה, ועדיין אפשר לשמוע תנועת רכבים קלה, עוברת כמו משיכת מכחול על פני הסלון.
"אוקי," אני מתיישב במעט המקום שנשאר לי על הספה. אני יודע שאני צריך שוב לשאול מה קרה, לעודד אותך לספר לי, אבל אני עייף מדי. אני גם יודע במה מדובר: שוב רבת עם רוּבִּי. בחודש האחרון לא הפסקתם לריב. ואחרי כל ריב שכזה את זעופת פנים, לא ישנה טוב, מדלגת על ארוחות וחסרת סבלנות לסובבים אותך – הסובבים אותך, כלומר אני. במקום לדרבן אותך, יוצא לי: "אולי נחזור למיטה?" כאילו את יושבת על הספה ומחכה לרעיון הגאוני שלי שיפתור לך את כל הבעיות.
"אתה יכול לחזור, זה בסדר."
זה לא יהיה קל. אני מביט שוב בטלפון. בדרך כלל אין שיחות ספאם בשעות כאלה. אולי תקלה? אני גם שם לב לשעה פעם ראשונה.
"הא, בקושי אחת. הייתי בטוח שאחרי שלוש." אני אומר לאוויר. וכיאה להערה שנאמרת לאוויר, היא לא מקבלת תגובה.
"אולי תספרי לי מה מטריד אותך," אני מציע, מקפיד לא להישמע כשואל, מלטף את הגב התחתון של אלפונסו, שמעמיק את האחיזה שלו בספה, מרוצה מתשומת הלב פתאומית שנחתה עליו באמצע לילה, מרשה לעצמו לעצום עיניים, בזמן שכל תנועת יד שלי אוספת פרווה, כמו מגרפה בגינת שלכת, שמוצאת דרך ממנו אל ספה ורצפה. "זה קשור לרובי?"
⁂
רובי ואת ביחד הרבה שנים, לא נשואים. תמיד הייתם מיוחדים (או מוזרים, תלוי את מי שואלים) בשביל ללכת בתלם זוגיות רגילה. חייתם ביחד תקופה, ואז בנפרד, ועכשיו גם וגם. על פני שטח (וגם מתחתיו, תלוי את מי שואלים), לא נראה שמפריע לאף אחד מכם שהשני מבלה לילות עם פרטנרים אחרים.
רובי ואני נפגשנו מספר פעמים (מספר נמוך, תלוי את מי שואלים). הנוכחות שלי לא מאיימת עליו. אם כן, אני בטוח שהיית אומרת לי. תמיד יכולנו לדבר על הכל, גם על הדברים הכי קשים, בלי דרמות ובלי ריבים.
⁂
"אני רוצה לספר לך," את אומרת לבסוף, "אני פשוט לא יודעת עדיין איך."
"התקדמות. את יודעת שאת יכולה להגיד לי הכל, כן? לא משנה מה הולך ביניכם, לאן זה מתפתח, אם אתם הולכים להיפרד, זה לא משנה, אני בצד שלך," אני אומר.
את שותקת, מביטה מסביב, לא מצליחה למצוא נקודה לעצור בה, לא מתפקסת, חוזרת לספר, הופכת דף, מחזירה אותו, סוגרת את הספר, מניחה אותו על השולחן.
"מה היית רוצה לעשות, ועדיין לא עשית. או שאולי אתה חושב שאין סיכוי שתעשה?"
"מה? מה הקשר עכשיו?" אני שואל, בעיקר מנסה לתת לעצמי זמן לחשוב.
"תספר לי. בבקשה," את אומרת.
"כן, אבל למה? אני לא אוהב את השאלה הזאת," אני עונה לך, "מה קרה? רובי מנסה לשכנע אותך להשתתף בעוד אחת מהמעשיות הפרועות שלו?" אני מנסה להסיט את הנושא.
"אני מנסה לחשוב על משהו, וזה יעזור לי לחשוב, זה הכל," את אומרת.
"אני לא אוהב את השאלה הזאת."
"למה לא? שאלה פשוטה בסך הכל, בנאלית אפילו," את אומרת.
"בנאלית לכאורה. שאלה שתמיד מגיעה עם אג'נדה. אף בחורה לא שואלת אותה בתמימות – רק בשביל לדעת."
"תסביר," את אומרת, מתיישבת זקוף, מביטה בי.
"תראי," אני מנסה לסדר מחשבות. מסתכל על הטלפון שוב, מי יכול להתקשר אלי בשעה כזאת?
"אם בחורה שואלת אותי את השאלה הזאת, או וריאציות אחרות שלה, כמו 'מה הפנטזיה הכי גדולה שלך?', 'מה הכי קינק שלך?' או 'מה הדבר הכי פרוע שאתה רוצה לעשות?' היא לוקחת את התשובה שלי, לא משנה מהי. היא מערבלת אותה, מקציפה אותה, מחממת אותה, מקפיצה אותה בין אלפי נוירונים במוח שלה. בשבריר שניה, היא מקבלת מספר."
אני נעמד במקום, הולך למקרר, אבל נעצר באמצע הדרך. מסתובב אליך וממשיך.
"איך היא הגיעה למספר הזה? סוד. הסוד השני הכי סודי מכל הסודות שיש כרגע בחדר. הוא כל כך סודי, שהיא בעצמה לא יודעת להסביר אותו. כמו מכונת הצפנה משוכללת, כמו שרשרת בלוקים, בסוף הפלט הוא מספר."
"ואז נכנס למשחק הסוד הכי סודי מכל הסודות שיש כרגע בחדר: המספר שלה. אותו היא לא תחשוף, הו לא. אף בחורה הגונה לא תעשה את זה. הטאקי שלה. המסכה האחרונה, צמודה לפנים. זאת שיורדת רק באמצע הלילה ורק עם השותף הנכון. ובשלב הזה, אני לא שותף, אני שחקן במשחק בלי לדעת את הכללים, אני מתמודד בשעשועון שהבדיחה על חשבונו, אני ניצב בהצגה, בשפה זרה ובלי כתוביות."
אני שוב מתיישב על הספה. כולי מרוכז במונולוג שלי. אלפונסו מרים את הראש, ניכר שהנוכחות שלי מציקה לו.
"כאשר שני המספרים מתחרים בראשה, כאשר מגיע שלב המשפט, תני לי להגיד לך. כמו צעיר שחור באמריקה הדרומית, כמו קצין יהודי מואשם בריגול, כמו מכשפה על מוקד: תוצאה ידועה, רק גובה להבה תעלומה."
"רגע, עצור," את אומרת לי, לא מצליחה לעצור את הצחוק, "בסיפור הזה, אתה צעיר שחור במיסיסיפי של ג'ו קרואו?" את נותנת לצחוק שלך לצאת החוצה. "אני מתחילה לחשוב שהפנטזיה שלך זה להיות מיעוט נרדף."
"תצחקי," אני אומר, "את יודעת שאני צודק."
"אני לא." את ממהרת להגיד. מצב הרוח בחדר משתפר. אפילו אם זה על חשבוני.
"הבעיה היא כזאת. כאשר המכשפה (הבחורה, לא אני) תשווה את שני המספרים שהיא בעצמה המציאה, התוצאה אף פעם לא תהיה חיובית. התהליך מוביל לתאונה, הוא התחיל ברגע שנשאלה השאלה, והוא ייעצר רק בתהום."
"אם המספר שיש לה נמוך מהמספר שלי, ובואי נודה שרוב הסיכויים שזה המצב, היא מיד תגיד לעצמה שהפנטזיה שלה היא לא חלק מהזהות שלה. ועם מספר גבוה כמו שלי, אין סיכוי שעולמי יכול להיות גם שגרתי ומשעמם, אכנס למגירת ה-'עוד הזוי שהכרתי', והיא בחורה נורמטיבית, חזה עוף עם קצת תבלינים, לא תהיה מוכנה להיכנס לסיר הבישול הזה."
"ואם יצא המקרה, והמספר שלה גבוה משלי, ואני רוצה להזכיר לך ששני המספרים מומצאים לגמרי, וכל התהליך שאני מתאר כאן – כל 'התאונה' הזאת – לוקח שבריר שנייה במוח של בחורה, מיד אאבד כל ערך בעינה, אכנס למגירת ה-'עשינו את זה', והיא בחורה מודרנית, מוקפצת במחבת לוהט עם טעמים אקזוטיים, לא תהיה מוכנה להיות באותו שולחן עם לחם וחמאה."
"לכן, הניסיון שלי הוביל אותי למסקנה הבאה: אם בחורה שואלת אותי את השאלה הזאת, מה שהיא באמת רוצה לשאול באותו רגע זה 'איפה דלת היציאה?', וגם אם לא יודעת, תת-המודע שלה מנסח מילים בסדר שתחילתו שאלה תמימה וסופו בידית כסא מפלט." אני לוקח אויר, הקול שלי סדוק, הפה שלי, יבש מאז שהתעוררתי, נטול כל טיפת לחות. אני משתעל.
"בכל פעם שאתה מתחיל עם התאוריות שלך," את קמה מהספה וניגשת למקרר, "אני תוהה אם אתה מקבל את כל התמיכה שאתה צריך מהסביבה." את מסתובבת בדיוק בזמן כדי לקבל את הכרית בפנים.
"אבל מה שאני לא מבינה," את ממשיכה, מביאה לי את הכרית ביד אחת, וכוס מיץ ביד שנייה, "איפה אני נכנסת כאן בסיפור שלך? אתה חושב שאני מחפשת כסא מפלט? שאני לא יודעת בדיוק מה המספר שלך גם בלי שתספר לי? שאני שיפוטית?"
"אני באמת לא יודע," אני אומר, "אני לא יודע מה המניעים שלך, אבל אני יודע שיש שם משהו. מה את רוצה להגיד לי?"
"אני רוצה שתספר לי, זה יעזור לי." את אומרת.
אני קם עם השתייה שהבאת לי, ניגש לבר, מחפש משהו לערבב בכוס. אני חושב על כל מה שעברתי בתקופה האחרונה, שאני לא יכול לשים במילים, ועל כל הבעיות שיש לך עם רובי. אני מודה שלא מתחשק לי לעזור לך, ואני תוהה אם אני יכול לסמוך עליך שתעזרי לי. מקומות משתנים, אנשים משתנים.
אני לא יכול לעמוד עוד הרבה זמן עם הכוס ביד ועם הגב אליך כמו אידיוט. אני צריך להחליט, וההחלטה שלי היא שאין לך משהו נגדי, ומה שיש בינך לבין רובי לא קשור אלי, ואם לספר לך סיפור על פנטזיה יעזור לך, אז אני מוכן.
"לא סיפרתי לך אף פעם, בצורה מלאה, על נועה, ועל החורף האחרון שלי בניו יורק."
אני מתיישב שוב, הפעם בצורה יותר נינוחה, רואה איך גם את שוקעת חזרה לספה, כתפיים שמוטות, גב עגול לאחור. אני לרגע מרגיש טוב. יותר מאוחר, יתברר לי שטעיתי לגמרי בהבנת הסיטואציה.