עלילה
סייגון ב-1975, סוכן קומוניסטי משובץ בין קצינים וייטנאמים מהדרום נמלט איתם ללוס אנג'לס וממשיך לשמור איתם על קשר מהגולה בזמן שהוא מסתגל לחייו האמריקאים.משקל חצי כבד
דמויות מעוררות קונפליקט-מוסרי מגניטיזם-הרסני אמפתיה-כואבת, משיכה-טראגית סקרנות-חולנית
וייב אינטנסיבי, ציני, פילוסופי.
טון רהוט, מהרהר, בוגר.
רעיונות מרכזיים
- זהות וגילוי עצמי הגיבור מוגדר על ידי שני חצאים שאי אפשר לפייס ביניהם: חצי צרפתי, חצי וייטנמי; סוכן קומוניסטי חי בתוך דיאספורה וייטנמית מהדרום. הרומן הופך את התודעה הכפולה לעקרון פורמלי; כל תצפית מסוננת דרך נאמנויות מתחרות שאינן ניתנות לפתרון, והווידוי, מעבר להיותו מסמך פוליטי, הוא בחינה עצמית: ככל שהוא מספר על עצמו, הוא פחות מצליח לבחור זהות אחת, ויותר חושף עד כמה העצמי שלו בנוי מסתירות והכחשות.
- חירות מול דיכוי הרומן ממפה מערכות דיכוי חופפות רבות: קולוניאליזם צרפתי, אימפריאליזם (וחלום) אמריקאי ושלטון קומוניסטי, וממקם את הדובר בתוך שלושתן בו-זמנית מבלי שאף אידיאולוגיה תציע שחרור אמיתי; בכל מערכת שהדובר עובר בה, מופעל עליו לחץ לבחור צד, לדבר נכון, לזכור נכון ולהרגיש נכון בזמן שהיא מדכאת ומשמידה זהות אחרת שלו.
- מלחמה והשלכותיה המלחמה, כמו כל מלחמה, לא נגמרת בנפילת הבירה (סייגון ב-1975). היא ממשיכה כחוויית פליטים בקליפורניה, נושאת מחיר נפשי של עקירה. וגוף הספר שואל על מה בכלל נלחמו. הספר עוקב אחרי האופן שבו המלחמה חודרת לכל מרחב שאמור להיות “אחרי”: קהילות, יחסי חברות, גוף, שפות, ואפילו עצם הזיכרון הופך לשדה קרב.
- מורשת וטראומה בין-דורית השלטון הקולוניאלי הצרפתי השאיר עקבות עמוקים בתרבות הוייטנמית, בשפה ובתפיסה העצמית שהרומן בוחן בתשומת לב בלתי נלאית. ההיסטוריה הקולוניאלית אינה מעצבת רק נסיבות פוליטיות, אלא חודרת אל המבנה הפסיכולוגי של כל מי שחי בעקבותיה. קהילת פליטים בארצות הברית חיה בתוך טקסי זיכרון, גרסאות סותרות של העבר ונאמנויות ישנות; הטראומה הופכת למבנה של חיים וזיכרון.
החוויה שלי (כי שאלת)
קראתי ווידוי של סוכן קומוניסטי וייטנאמי עלום שם, שחי בגלות ועוקב אחר ניסיונה של אמריקה לעבד את המלחמה שמעולם לא הבינה, מול אנשים שמעולם לא הכירה; הגיבור נושא שתי תודעות ואינו מסוגל לאכלס אף אחת מהן במלואה; חוויית הפליטים בקליפורניה, ייעוץ תרבותי להפקה הוליוודית, ומחנה קומוניסטי לחינוך מחדש. סיפור שהוא אסימטריית הייצוג: מי מְסַפֵּר, מי הופך לרקע, ואיך שניהם חיים לפעמים באותו ראש. אהבתי קול הרומן ציני, משכיל שלא בטובתו, בעל תודעה כפולה, מלא שנאה עצמית מצד אחד, ומצד שני, ללא הכנה מוקדמת, חושף שכבה עמוקה של אשמה, פחד ומודעות עצמית גבוהה; סאטירה וחרטה שלא מבטלות אחת את השנייה; כל סצנה עם פוטנציאל לויכוח, וכל ויכוח מצחיק ומכוער. מאבק נצחי של התנגדות לדה-הומניזציה, גם בדרך לבנק להפקיד את המשכורת. אבל כדאי שיהיה ידע כלשהו על מלחמת ויאטנאם ולפחות היכרות שטחית עם הביקורת הפוסט-קולוניאלית; רפרנסים מתיישבים טוב יותר, ובדיחות חותכות עמוק יותר כשאפשר לזהות את המטרה. כדאי גם להתכונן לצפיפות אידיאולוגית, וגיבור שאוהב לזכור, לנתח ולשחזר במקום לפעול. בקיצור: ספר על תודעה שמנסה לנסח את עצמה, ונכשלת משפט אחרי משפט. קול מבריק, מתחמק, מצחיק, שנון ופגום בעת ובעונה אחת. ספר טוב ומתגמל.
רוצה עוד קצת?
- פרסום הספר באפריל 2015, כמעט ארבעים שנה אחרי נפילת סייגון, מיקם אותו בקלות בתוך גל של חזרה היסטורית ושאלות על מי מקבל זכות לספר את המלחמה הזאת, והוא נהיה אחד מרומני הבכורה המעוטרים ביותר בהיסטוריה הספרותית האמריקאית האחרונה.
- באותו הקשר: הספר עדיין לא פורסם בווייטנאם באופן רשמי.
- מבנה ווידויי שאוב ישירות מכתבים מן המרתף של דוסטויבסקי ואדם הבלתי נראה של ראלף אליסון, שניהם צוינו על ידי הסופר כהשפעות מרכזיות, וכמו אצל הגיבורים ההם, תודעת הגיבור היא עדשה שדרכה נחשף סדר חברתי שלם.
- באותו הקשר: מסגרת הווידויי נותנת תחושת דחיפות של מסמך שנכתב תחת לחץ, וגם מבהירה מראש שהמספר תמיד כותב מול מישהו, ולכן אינו “פשוט מספר”. המטרה היא לכתוב שיחה של וייטנאמים עם וייטנאמים במקום להתאים את הספר מראש לקורא המערבי.
- מעמדו של הגיבור כאיש בעל שתי פנים הוא גם ביולוגי: בן בלתי חוקי של כומר קתולי צרפתי ונערה וייטנאמית, מה שהופך אותו לתוצר מוחשי של המפגש הקולוניאלי. סיפור המקור מעגן את הטיעון המרכזי של הרומן: הקולוניאליזם משנה אנשים.
- ישנו ספר המשך, The Committed, שעדיין לא תורגם לעברית, עד כמה שאני יודע, ועדיין לא קראתי, סביב קהילת מהגרים אלג׳ירית, דיוני זיכרון אינטלקטואלים מהדיאספורה האפריקאית. ספר שלישי ישלים את הטרילוגיה.
- שם הספר, האוהד, בעל כפל משמעות: אוהד (כפי שכונו הקומוניסטים האמריקאים) במובן הפוליטי; ואוהד (מזדהה) כתכונת אופי.
הצהרת ב.מ.
בִּי-מָא לא כתבה את הטקסט, אבל שאלתי אותה אם הטרגדיה הגדולה של הספר היא פוליטית או פשוט העובדה שאדם יכול להבין את כולם ועדיין להיות בלתי נסבל, והיא ענתה לי שתודעה מורכבת היא לא מעלה מוסרית אלא דרך מתוחכמת יותר לבני אדם לעצבן אחרים.